ז' שבט תשפ"ג

להבות אש קודש

לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה

פרשת בא[1]

דברי זכרון לר' משה בצלאל זצוק"ל הי"ד בנו של השפת אמת זיע"א

עריכת מאמרי הפרשה נעשית ביום ההלולא של השפת אמת זיע"א עש"ק פרשת בא ה' בשבט. [אזכור לטובה את מו"ר הרב בנימין שמואל הרלינג[2] זצ"ל הי"ד שהכיר לי את השפת אמת בימי נעורי בכפר הרא"ה] מכיוון שהגליון מוקדש לקדושי ושרידי השואה, אביא מדבריו של בנו של השפת אמת (הרב יהודה אריה לייב אלטר) הרב משה בצלאל זצוק"ל הי"ד שנספה בשואה עם רוב משפחתו. היה קדוש עליון ולא נותרו ממנו דברי תורה בכתב למעט אגרות קצרות ודברים מעטים. וודאי שמחה גדולה לאב להביא מדברי בנו שממשיך דרך עבודתו בקודש. מן הענין לציין כי שבת פרשת בא, היתה שבת ה'שבע ברכות' של הרב משה בצלאל. ראה דברי אביו בימי שבע ברכות שלו, נדפסו בשפת אמת ליקוטים לנשואין (מהדורת אור עציון ח"ב עמ' 309). בין דבריו: ...בברכת שמח תשמח שוש תשיש...שעיקר השמחה כדי לעורר לפניו יתברך שמחה במעונו [כשאדם מישראל בצער ח"ו, השכינה משתתפת בצערו (סנהדרין מ"ו ע"א), ק"ו מדה טובה כשאדם מישראל בשמחה הקב"ה שמח בשמחתו]...ויתכן לפרש במעונו, על בית המקדש שהוא משוש כל הארץ, ומשם השמחה יוצא לכל העולם...עכ"ל השפת אמת.

באחת מאגרותיו כתב וזלה"ק:

...יש לאו מפורש 'לא תשנא את אחיך בלבבך' ומצות עשה 'ואהבת לרעך כמוך' ובודאי לא נאמר זה על אנשים ידידים ביניהם, על זה לא הוצרך התורה לצאת ולהזהיר, רק בכהאי גוונא שהיצר הרע דורש מהאדם שישנא לחברו, אז הזמן לקיים 'ואהבת' וממילא כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים [לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם (משלי כ"ז י"ט)] ונדחה השנאה מהאחר, ונעשים שניהם אוהבים. ואתה אשר תמיד היית איש אוהב לבריות, ולא ידעת כלל לצער שום איש, ואתה בארץ ישראל המחכמת, וצריכין להטהר מהמידות הרעות מידי יום ביום יותר ויותר...

ותהלה לאל באיסור טריפות ויתר איסורים נזהרים, ולמה יגרע הלאו ד'לא תשנא' שהוא איסור שבין אדם לחבירו וחמור יותר, וגורם ללשון הרע ועוד איסורים רח"ל.

ואם כי יש לך עוולת ממי [כלומר ממישהו], הלא כמה גדול המעביר על מדותיו (עיין ר"ה י"ז ע"א) וכמה נחת רוח תעשה בזה למעלה, כי אחדות ישראל דבר גדול מאוד. ואקוה כי תשים דברי אלה על ליבך למלאות מבוקשי, ואם כי יקשה לך בתחילה, אבל אח"כ יערב ויבושם לך...אכפיל מבוקשי להתבונן ולקיים מה שנאמר (שמות כ"ג ה') עזוב תעזוב, עזוב מה דבלבך (אונקלוס) וגם לי יש עוולות מאנשים, ובשביל זה יהיה לי שנאה על מי מישראל? חס ושלום...עכ"ל הרב משה בצלאל אלטר מגור[3] זצוק"ל הי"ד.

משה ואהרן קיימו מצוה לשמוע לדברי חכמים

וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ (י"ב כ"ח)

הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד בספרו על מסכת אבות (פרק ו' משנה ו' גדולה תורה) ויצא פרח כתב וזלה"ק:

...שמעתי בשם הרה"ק מרן ישכר דב מבעלז ז"ל לפרש הפסוק...וילכו ויעשו...כן עשו, ופירש רש"י: להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן, ומהו 'כן עשו', אף משה ואהרן כן עשו [ע"כ עפ"י רש"י]. לכאורה וכי ס"ד [סלקא דעתך] שמשה ואהרן לא יעשו הקרבן פסח?!

אך יתיישב עפ"י מעשה שאירע שהרבי רבי אלימלך  ז"ל היה פעם אחת באיזה מקום, וכשנסע משם חלקו לו כל העם כבוד גדול ולווהו מרחק רב ברגליהם, והוא נסע לפניהם על העגלה.  התיישב בעצמו, והלא זה הכבוד למי נותנים כל העם הזה, הלא רק לפני ה' יתברך ככתוב (ירמיהו י"ג ט"ז) תנו כבוד לה'. על כן ירד מהעגלה והשתתף עצמו עם כל הקהל המקיימים המצוה הגדולה הלז שנותנים כבוד לתורה, על כן הלך ביניהם. [ע"כ המעשה]

עד"ז [על דרך זה] יתבאר כי משה ואהרן שמעו מהקב"ה לעשות הקרבן פסח, וכשדרשו כן לפני העם והאמינו לדבריהם ועשו כן, קיימו שתי מצוות, האחת מצות קרבן פסח, ושנית הלא לא שמעו בעצמם מפי הקב"ה רק מפי משה ואהרן, אם כן קיימו בזה מצוה 'לשמוע לדברי חכמים' שהאמינו שכן ציוום ה' יתברך. משה ואהרן ששמעו מפי הקב"ה בעצמם, אצלם לא היה זה המצוה, על כן כללו עצמם עם הכלל ישראל לקיים המצוה כמוהם גם במצוה של 'לשמוע לדברי חכמים', כנ"ל מהרבי אלימלך.

זה שפירש רש"י להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן, ר"ל שהאמינו שכן ציוום ה', וקיימו מצוה לשמוע וגו', ומהו 'כן עשו' אף משה ואהרן כן עשו, היינו שגם המה כללו עצמם עם הכלל ישראל לקיים גם זאת המצוה. [ע"כ עפ"י דברי האדמו"ר מבעלז].         

טעם שמזכירין קירוב הגאולה בקידוש החודש

החודש הזה לכם (י"ב ב') וברש"י הראהו לבנה בחידושה ואמר לו, כשהירח מתחדש, יהיה לך ראש חודש.

מבאר בספר ארץ צבי (עה"ת) לרב אריה צבי פרומר הגאון מקוזיגלוב זצ"ל הי"ד (פרשתנו) וזלה"ק:

הנה כשמברכים החודש אומרים: הוא יגאל אותנו בקרוב. ומה שייכות זה לקידוש החודש?

וי"ל דכמו שע"י לשון הרע נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, כבש"ס (ערכין ט"ו ע"א) וכן ע"י לשון הרע נחרב בית שני ( יומא ט' ע"ב) כמו כן הדובר טוב גורם הגאולה, מתוך ידיעת ההפכים, דידיעת ההפכים אחת (וכעין זה בזה"ק (מצורע מ"ו ע"ב) דכמו שהנגעים באים על לשון הרע, כמו כן מי שצריך לדבר ואינו מדבר) וע"כ קידוש החודש שהוא מצוה שבדיבור מסוגל לגאולה. וזה עדיף משאר מצוות שבדיבור, דכל מקום הדיבור הוא רק לגלות על מחשבות הלב, כמ"ש הר"ן פרק קמא דקידושין, ע"כ עיקרו המחשבה, והלשון רק קולמוס הלב [עפ"י חובות הלבבות שער ב' פ"ה]. אמנם הקידוש החודש דרשינן (ר"ה כ"ה ע"א) אתם אפילו שוגגין וכו' אתם אפילו מוטעין, וא"כ א"א לומר דעיקרו הלב, והדיבור לגלות על מחשבת הלב, אדרבא הלב אינו מספיק לזה דהוא מוטעה ולא חשיב פיו וליבו שווין, וע"כ דכאן עצם הדיבור לבד הוא הגורם. ע"כ לו יתרון הכשר לענין זה שגורם גאולה, לא שאר הדברים, היפוך לשון הרע, וע"כ אומרים זה קודם שמברכים החודש שהוא כעין ענין קידוש החודש. עכ"ל הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד.

ממצות קידוש החודש למדים על כבוד תלמידי חכמים

בספר ויגד משה על פרקי אבות לרב משה יהודה כ"ץ[4] זצ"ל הי"ד (פרק ו' על משנת במ"ח דברים התורה נקנית...באמונת חכמים, עמ' תקצ"ח) וזלה"ק:

שמעתי מאאמו"ר (שליט"א) [הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד] בשם הרב הקדוש רבי מנדל מרימינוב זי"ע, דמה שהראה ה' יתברך למשה את מולד הלבנה, ואמר לו 'כזה ראה וקדש' (ראה ראש השנה כ' ע"א). הכוונה הוא עפ"י הידוע, דהלבנה אין לה אור עצמי, רק מה שמקבלת מהחמה, והטבע הוא דכל מה שמתרחקת טפי מהשמש, היא מקבלת יותר אור. וכך היא מסובבת מתחילת החודש עד אמצע החודש שאז היא מתרחקת ביותר, ולכן הלבנה במלואה. ואח"כ בהמשך החודש מתקרבת יותר אל המשפיע, לכן יכהה מאורה מעט מעט ויחסר, עד שהיא סמוכה לגמרי אל החמה, אז נחשך אורה לגמרי וזהו 'מולד הלבנה'.

וכן הוא בדמיון קבלת התלמיד מהרב, אשר רבו משפיע לו אור התורה והחכמה, וכל מה שתלמיד מתנהג עצמו בהתרחקות מרבו בבחינת יראה, ומחזיק את רבו לגדול מאוד, והרב דומה למלאך ה' צבאות בעיני תלמידו, אז יוכל להשפיע לו יותר תורה ויראה. ועל כן אמר לו ה' יתברך למשה שהיה רבן של ישראל בעת שהראה לו את מולד הלבנה, כזה ראה וקדש, שכך צריך להיות הנהגת התלמיד עם רבו, עד כאן דבריו הקדושים (עיין דרך פקודיך סוף מצות עשה ד', אגרא דפרקא אות ח' [לרב צבי אלימלך מדינוב ה'בני יששכר]). וזהו באמונת חכמים - שצריך להאמין בחכמים שהם גדולים מאוד, וכל מה שיחזיק מהם יותר, יוכל לקבל מהם יותר שפע רב עד בלי די.

ואלו שאומרים שבימי קדם היו גדולי הדור גדולים בתורה ובמעשים, מה שאין כן בזמנינו, זה הוא שקר מוחלט. ובאמת בכל הדורות היו כתות שהיו אומרים כן, כמובא במדרש (קהלת רבה א') בפסוק (קהלת א' ד') דור הולך ודור בא וזה לשונו: יהיה בעיניך דור שבא כדור שהלך, שלא תאמר אילו היה רבי עקיבא קיים הייתי קורא לפניו, אילו היו רבי זירא ורבי יוחנן קיימין הייתי שונה לפניהם, אלא דור שבא בימיך וחכם שבימיך כדור שהלך וחכמים הראשונים שהיו לפניך, עיי"ש.

וכן מצינו בספר הקדוש נועם אלימלך (בסופו) באגרת הקודש מבנו הרה"ק רבי אלעזר זצ"ל שכותב בשם אביו, שיש אומרים שמאמינים בחכמים קדמונים שהיה להם מדרגת רוח הקודש, אבל עתה בדור הזה אי אפשר להיות זאת, וכן בכל דור ודור אומרים כך, כמו שמצינו בשאול ודוד המלך ע"ה כידוע.

אהובי אחי, יהי ליבך בטוח כי גם בימי הקדוש האר"י ז"ל היו ג"כ מתקוטטין עמו. וזהו פירוש הפסוק דור לדור ישבח מעשיך, רצה לומר דור שהוא עתה מודים בעצמם שהדורות שהיו לפניהם היה להם מדרגות, וזהו ישבח מעשיך, שמשבחים ומודים שגדולים מעשה ה' שנותן לצדיקים, אבל לא בדור הזה, עכלה"ק.

הרי שאפילו אז בזמנו שהיה דור דעה מלא בקדושים מפורסמים, אפילו הכי היו כאלו שהיו אומרים שרק הקודמים היו צדיקים אמיתיים. כי זה דרכם כסל למו של אלו שרוצים להתרחק מהחכם שבימיך, ואינם רוצים להכניע ולקבל דבריו, לכן מקטינים אותו.

אבל אלו שיש להם אמונת חכמים איתנה ומגדילים רבותיהם, ודאי יזכו לקבל שפע רב בתורה ועבודת ה'. עכ"ל הרב משה יהודה כ"ץ זצ"ל הי"ד.

יחודה של מכת הארבה ביאור מדרש תמוה בדרך דרוש

וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙...(שמות י' א')

ובשמות רבה (י"ג ב'): כי אני הכבדתי את לבו, הדא הוא דכתיב (דברים ל"ב כ"ו-כ"ז) אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם [אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם. לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א ה' פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת]

מהו אפאיהם, אמרתי באפי איה הם. דבר אחר אפאיהם, אמרתי באף שהכעיסו לפני איה הם, לא יהיו אלא אשביתה מאנוש זכרם. ומי גרם להם שיצאו משם, לולי כעס אויב. עכ"ל המדרש[5].

האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים זצ"ל בספרו דברי יואל עה"ת (שמות עמ' רמ"ב), בונה בדרך הדרוש מערכה בביאור דברי המדרש האלו וכן רוקמם בביאור הפרשה, אביא חלק מדבריו.

[וַיַּהֲפֹ֨ךְ ה' רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף] לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם (שמות שם י"ט)]

כתב רבינו חננאל, מעת עתירת משה רבינו ע"ה ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים. ואם יפול בארץ ישראל ויכנס בגבול מצרים, אינו אוכל מיבול הארץ כלום. [ע"כ מרבינו חננאל] ופירש בזה הכלי יקר דע"כ כתיב בארבה למען תספר באזני בנך וכו' ולא בשאר המכות, כי רק מזה נשאר זכר לדורות, מה שאין כן שאר המכות, יעויי"ש.

אולם הא גופא טעמא בעי מדוע במכת הארבה דייקא היתה הסרת המכה נצחי וקיום לדורות מה שאין כן בשאר המכות?!

...גם כל ענין מכת הארבה יפלא, דהרי את הכל הכה הברד, וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה [שמות וארא ט' ל"ב] ודרשו רז"ל (תנחומא וארא ט"ז) פלאי פלאות נעשו להם שלא נכו, וזה אשר נשאר לארבה [ע"כ מהמדרש] וצריך ביאור מדוע היה צורך לנס שאח"כ יאכל אותם הארבה, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא. [כלומר אין עושה הקב"ה נס לחינם, ללא סיבה]

ולבאר הענין נקדים מה שהבאנו...כי לא מצינו רמז בכתוב שהובדלו וניצולו ישראל ממכת הארבה כמו שניצולו משאר המכות לדברי רוב המפרשים, והראב"ע[6] ז"ל כתב בפירוש ששלט הארבה בשל ישראל ומסתבר כדבריו, כי הארבה היה בניסן סמוך ליציאתם לפי חשבונו של הרמב"ן ז"ל, ואלמלי לא שלט הארבה בתבואתן של ישראל, היה נשאר הכל להמצריים, כי לא נטלו ישראל עמהם כלום בצאתם וגם צדה לא עשו להם, וא"כ היה הנס הזה להפליא בין המצרים לישראל למגנא, ורק לטובתן של המצרים, ע"כ מסתבר בזה דברי הראב"ע ז"ל ובבפרט שלא מצינו חולק על דבריו.

ובזה יובן ג"כ מה שנעשו פלאי פלאות שלא נכו החטה והכוסמת בברד, כי מאחר שהיה הכרח שיאכל הארבה גם תבואתן של ישראל כדי שלא להשאיר להמצריים כנ"ל, מעתה אלמלי לא נשאר במכת ברד מתבואת המצריים כלום, היה נראה דלא עליהן בא הארבה, דהרי אין להן מה שיפסידו אצלם, ויאמרו שנשלח המכה רק לישראל בלבד ויראתם עשתה זאת, ואין זה לכבוד שמים ולכבוד ישראל, וכמ"ש רז"ל (שמות רבה י"ד ג') בטעם מכת חושך כדי שלא יראו המצרים שגם ישראל לוקין כמותם ויאמרו שיראתם עשתה זאת. ע"כ היה הכרח שישאר מן הברד גם להמצריים כדי שיהיה מקום שישלוט הארבה גם אצלם, ולא יהיה כ"כ העדר כבוד שמים כשישלוט גם בשל ישראל, ובאמת מה ששלטה הארבה גם בשל ישראל היה לטובתן. דהנה היה קטרוג גדול על ישראל וכמו שאמרו רז"ל (ילקוט ראובני בשלח) שטען שר של מצרים הללו עובדי ע"ז והללו וכו', וגם הם ראויים ללקות כמוני, ויתכן דמה ששלט הארבה אף בשלהן היה כדי להשתיק הקטרוג, כי ע"י זה חשבו המקטרגים שלא יזכו ישראל לגאולה, והראיה  שגם הם לוקים כהמצריים, והקב"ה לבדו ידע התכלית שהיא לטובתם. 

ועל דרך זה יתבאר במאמר הכתוב אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. דלכאורה קשה מאוד לומר כן שהקב"ה היה עושה כליה ח"ו לולי כעס אויב אגור, ולא עלתה מחשבה כזאת לפניו יתברך, דהלא עיקר הבריאה היה אך בשביל בני ישראל, ונמצא כוונת הבריאה בטלה כמו שכתב הרמב"ן הקדוש. אמנם יש לפרש עפ"י אמרם ז"ל דכשרצה יעקב אבינו לברך את בניו וראה שיש קטרוג גדול מהשטן, התחיל לקנטרן וכשראה השטן כן, אמר מעתה אין אני צריך לקטרג עוד שהרי אף הוא עצמו מקנטרן, וע"י זה חדל מלקטרג ושוב היה יכול לברכם. נמצא דמה שאמר להם דברי קנטורין היה לטובתן שע"י זה חדל השטן מלקטרג.

ועל דרך זה לעניננו כי השטן מקטרג תמיד על ישראל, ולזה אומר הקב"ה אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, כדי שישתתק המסטין ויחדל מלקטרג, דמאחר ששומע שהקב"ה בעצמו אומר שבמחשבתו לכלותן ח"ו, א"כ אינו צריך לקטרג יותר כנ"ל. ואח"כ אומר הקב"ה לולי כעס אויב אגור וכו' פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, א"כ מוכרח אני להצילם בשביל כבוד שמים שלא יחולל, ובע"כ [ובעל כרחם] שיודו לזה גם המקטרגים, אבל באמת אף שמעיקרא לא היתה מחשבה זו לפניו יתברך לכלות ישראל ח"ו.

ובזה יתבאר דברי המדרש רבה כי אני הכבדתי את לבו, הה"ד אמרתי אפאיהם כו'. דהנה במכת ברד שנעשו להם פלאי פלאות בהצלת החטה והכוסמת[7], שמחו עבדי פרעה והמצריים ותלו נס הצלתן בכח הטומאה והכשפים, וכן במכת הארבה כשראו ששלט גם בישראל, היה להם לשמחה שגם הם לוקין כמוהם וע"י כן הכביד לב פרעה, אמנם לבסוף נתגלה שכל זה היה רק לרעתן של מצרים ולטובתן של ישראל להצילם מן הקטרוג, ואתי שפיר קישור דברי המדרש הה"ד אמרתי אפאיהם וכו' לכוונה זו להצילם מהקטרוג, לולי כעס אויב אגור, ומוכרח הצלתם בעבור כבוד שמים, וכמו כן הנסים שנעשו לפרעה וגרמו להכביד לבבו היה ג"כ לתכלית זה לסתום פי המקטרגים. עכ"ל הדברי יואל מסאטמר זיע"א.

השמחה תהיה לכם למשמרת

וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה (שמות י"ב ו')

ביאר זאת בדרך דרוש חסידי מעורר ומרומם האדמו"ר מביאלה רבי משה יחיאל אלימלך מלברטוב[8] זצ"ל הי"ד, בספרו ויאמר משה וזלה"ק:

אין והיה אלא שמחה [עפ"י בראשית רבה מ"ב ג']. ועלה ברעיוני רמז בזה: שהשמחה הוא שומר לאדם מכל רע, כי ע"י שאדם שמח לא ישלוט עליו שום רע ח"ו. וזה 'והיה' – היינו שמחה, 'לכם למשמרת'.

עוד יש לומר שצריך האדם לשמור אצלו את השמחה, היינו שיהיה תמיד בשמחה.

קדושתו של כל יהודי

קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא (שמות י"ג ב')

בספר בסוד קדושים משרידי תורתו של האדמו"ר מסלונים הרב שלמה דוד יהושע מסלונים זצוק"ל הי"ד הביאו בפרשתנו:

כאשר חפץ יהודי להתקדש לעבודת ה' יתברך, צריך שיהיה לגביו כל בכור דהיינו כל יהודי ויהודי יהיה בעיניו גדול וחשוב ממנו. פטר לשון ראשית, ופטר כל דהיינו תחילת כל דבר,  רחם בבני ישראל היינו שיאהב וירחם לכל אחד מישראל, ואף שישנם ביניהם שפלים ונחותים באדם ובבהמה – כלומר כאלו החשובים כאדם וכאלו שאינם אלא כבהמה, זה לי הוא, על כך אומר ה' יתברך שזה דבר השייך אלי, ולך אין נפקא מינה בזה.      

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000