"ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג,יח). 'כתיב (שמות יג) "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". מלמד שהיו מזוינים בחמשה עשר מיני זיין' (יר' שבת ו,ד). 'בקרבן עדה הגיה בחמשה מיני זיין. ונראה דהג''ה זו נכונה מדסמיך דרשה זו על המשנה יצא האיש [בשבת] לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, דחשיב חמשה מיני זיין. ובאור הענין כי זה ודאי שהפירוש חמושים הוא מזוינים, וכדכתיב (יהושע א') "ואתם תעברו חמושים". ואמנם בעת שהתנו ב''ג וב"ר עם משה והתנצחו בגבורה אמרו "נחנו נעבר חלוצים" (במדבר ל"ב), וא"כ הכא דאיירי בגבורת ישראל הו"ל לומר ג''כ חלוצים, ומדכתיב "חמושים" דריש שבא לרמז על חמשה מיני זיין' (תורה תמימה). בפני משה הסביר את גרסת היר': 'כתיב וחמישים וגו'. איידי דאיירי במתני' בכלי מלחמה מייתי לה הכא, ודריש בחמשה עשר כלי זיין מדכתיב וחמושים, דחמושים הוה משמע תרי פעמים חמשה, דמיעוט חמשים שנים בחמשה, ומדכתיב וחמושים להביא עוד פעם אחד חמשה'. אולם זה דחוק כיון שמשמע מהמשנה שישנם חמשה סוגי כלי נשק (שלא מצאנו התייחסות ליותר) ולכן ההגהה של הקרבן עדה נכונה והגיונית, וגם בילקוט שמעוני הגרסה היא של חמשה כלי נשק: '"וַחֲמֻשִׁים", אֵין חֲמֻשִׁים אֶלָּא מְזוּיָּינִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, יד) "וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים", מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְצוּיָּינִין בַּחֲמִשָּׁה מִינֵי זַיִן' (ילקו"ש רמז רכז). ויותר מזה במכילתא דרשב"י: 'וחמושים. אין חמושים אלא מזויינין, שנאמר (יהושע ד' י"ב) "ויעבדו בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה חמושים עברו לפני אחיהם", מלמד שעלו מטוקסין בחמשה מיני זיין, קשת ואלה ותריס ורומח וחרב' (מכילתא שרשב"י, יג), הרי שנאמר חמשה ומפורט כמו במשנה, שזה ממש משמע כמו ביר' שמקשר למשנה, ולכן צריך להיות חמשה כלי זיין. אולי כדוחק אפשר שיש לקרוא את היר' בגרסתנו: '"וחמושים..." מלמד שהיו מזוינים בחמשה' שלשון חמושים באה לומר שהיו מצוידים בחמשה כלי נשק, שזה בעצם כל סוגי הנשק הקיימים, שלא יצאו בנשק מועט אלא בנשק מלא, שזה אומר שיצאו 'בעשר מיני זיין' – אין הכוונה למספר עשר, אלא ל'עושר' (שנכתב חסר), שיצאו בעושר של סוגי כלי הנשק, שיצאו בכל סוגי כלי הנשק. דבר זה חשוב להדגיש, כדי לומר שלא יצאו רק עם נשק מועט כדי להישמר משודדים בדרך וכדו', אלא יצאו עם נשק כבד, ציוד מלא למלחמה ממש – כדי לכבוש את א"י. שזהו הנאמר כאן בפס': '"וַחֲמֻשִׁים" – אין חמושים אלא מזויינים (לפי שהסיבתן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו היה דרך יישוב לא היו מחומשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן כל הצורך. וכתוב זה לא נכתב כי אם לשבר את האוזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין מהיכן היו להם כלי זיין שהכו ישראל בחרב, ברש"י ישן), וכה"א (יהושע א, יד) "ואתם תעברו חמושים". וכן תרגם אונקלוס מזרזין, כמו (בראשית יד, יד) "וירק את חניכיו" וזריז' (רש"י על הפס'). נראה שנאמר כאן חמושים ונאמר ביהושע חמושים, שיציאתם עכשיו בכלי נשק היה כדי לכבוש את א"י, שיצאו בנשק מלא כדי שיזדרזו ויכבשו את א"י יותר בקלות (שכמה שיש יותר כלי נשק מגוונים זה יקל על המלחמה). לכן גם מובן שדרשו חז"ל את הפס' על אותם שמתו במכת חושך, כמו שמביא רש"י: 'ד"א: "חמושים" מחומשים, אחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה' (שם), שלא רצו לצאת וללכת אחר ה' ולכבוש את א"י, ולכן מתו בחושך; לכן שני הדברים קשורים, שיצאו בחימוש מלא כדי לכבוש את א"י, ומדובר על אותם שיצאו, שהסכימו לצאת ממצרים כדי לקבל תורה ולכבוש את א"י, שמי שלא רצה כך מת במכת חושך. כעין שנאמר כאן "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", שעליתם עם כלי נשק זהו הסיבה ליציאתם ממצרים (שאחרת היו מתים במכת חושך). זה נרמז כאן בהקשר שה' סובב את ישראל שלא יצאו ישר למלחמה על הארץ: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", שה' סובבם כדי שלא יצאו ישר להילחם ויחזרו למצרים, ולכן הייתי חושב שהם לא רוצים להילחם ולכן היו חוזרים למצרים ברגע שהיו מגיעים למלחמה; לכן מדגישה התורה שהם עלו חמושים בציוד מלא, שיצאו בדעה החלטית להילחם על הארץ (שלולי זאת לא היו יוצאים ממצרים), אלא שה' יודע שבפועל הם לא יעמדו ויעזו להילחם ברגע האמת, ולכן סובבם דרך המדבר. אבל זה בעקבות שבנ"י רצו ופעלו כדי להילחם על א"י, שבזכות זה ה' בא לקראתם ולא העמיד אותם בניסיון של לעמוד במלחמה. הפס' הסמוך הוא "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם" (פס' יט), שהוסמכו הפס' כדי לקשר בין זה שבנ"י לקחו כלי נשק, לכך שמשה לקח את עצמות יוסף, שהוא השביע את בנ"י שיקחוהו כשיגאלו, שזה מדגיש את עניין הגאולה (שלכן הובא מה אמר ולא רק שמשה לקח את עצמותיו), ואף ארונו של יוסף קשור לגאולה שבזכותו נקרע הים ('שִׁמְעוֹן אִישׁ קֶטְרוֹן אוֹמֵר: בִּזְכוּת עֲצָמוֹת שֶׁלְּיוֹסֵף אֲנִי קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: [בְּרֵאשִׁית לט,יב] "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה", וּכְתִיב: (תְּהִלִּים קיד,ג) "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס"' [מכילתא "ויהי", ג (שמות יד,כב)]). כך שנראה שבא לרמז על תהליך הגאולה, שנזכה ליגאל בזכות מעשים ליישוב א"י, בבניינה ובשמירה עליה (שאז ה' עוזרנו גם מעל המציאות הפשוטה [כגילוי מועט של כעין קריעת ים סוף], כמו שהצלחנו להפריח את הארץ שהייתה שוממה ולעמוד במלחמות גם כשהיה נראה שהכל אבוד), כמובא בכוזרי: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד  כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז).