ה' הביא עשר מכות על מצרים להוצאת בנ"י, עשרת המכות באו כנגד הצרות שעשו המצרים לישראל, וכן כמו שנעשה בתכסיסי מלכות (ילקו"ש רמז קפב), וכן יש בזה משום לימוד עיקרי האמונה (ראה 'לזמן הזה' ניסן, 'דצ"ך עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). אולי אפשר גם שתהליך יציאת מצרים קשור לקבלת התורה, שלשם כך יצאנו ממצרים, כדי שנקבל את התורה (ונכנס לארץ לקיימה). לכן יש בארבעת לשונות הגאולה “והוצאתי" "והצלתי "וגאלתי” "ולקחתי", כש"ולקחתי" זהו מתן תורה שנלקח לעם לה': “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים" (שמות ו,ז). ממילא כיון שזה חלק במהות הגאולה, ואף הוא היחיד שאינו גאולה פיזית (אלא גאולה רוחנית), נראה שהוא מרמז כנגד השאר, ולכן בעצם מרמז שבמכות מצרים היה גילוי כנגד התורה (שהיא היסוד לגאולה). נאמר שנלקח לעם לה', כך שנראה שבמיוחד בצד התושב"ע יש גילוי ביציאת מצרים, שבו אנו מתגלים כעם ה', שאנו מיוחדים שיש בנו גילוי תורה שמתגלה בתושב"ע, שלכן אף שאנו שקועים במ"ט שערי טומאה בכ"ז איננו כמצרים אלא בפנימיותנו אנו קדושים וראויים ליגאל ולקבל את התורה. על התושב"ע דרש ר"ל: 'אמר ר"ל: מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו) "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת" וגו'? אמונת זה סדר זרעים, עתיך זה סדר מועד, חוסן זה סדר נשים, ישועות זה סדר נזיקין, חכמת זה סדר קדשים, ודעת זה סדר טהרות' וכו' (שבת לא,א), שיש מעלה מיוחדת בששה סדרי משנה אלו, אע"פ שבדורות קדומים היו הרבה יותר סדרי משנה (חגיגה יד,א). כך שנראה שששת המכות הראשונות מרמזות כנגד התושב"ע (כעין שבאים מכוחם לגלות קדושתנו וזה ע"י היציאה ממצרים לקדושה, ולכן זה מתבטא במכות למצרים להוצאתנו). מכת דם כנגד סדר זרעים, שהמים נעשו לדם וממילא אי אפשר להשקות ולגדל בכך צמחים. מכת צפרדע כנגד סדר מועד, שהצפרדע עושה קולות לחברותיה כעין בי"ד שמכריז שמקודש החודש והשנה; כך קראה להם הצפרדע לבא: '(שמות ח, ב) "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים". אמר ר' אלעזר: צפרדע אחת היתה השריצה ומלאה כל ארץ מצרים. כתנאי: רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה ומלאה כל ארץ מצרים. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות! צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו' (סנהדרין סז,ב), כעין שבי"ד מקדשים את החודש וכל בנ"י הולכים ע"פ דבריהם (ע"פ קולם). וגם לדעת ר”ע ור”א שהיתה צפרדע אחת שהשריצה את כולם אפשר שזהו שכל בנ”י פועלים ע”פ בי”ד שקידש את החודש, שזהו שבאים מכוחם כעין שהשריצה – שכולם באו מכוחה. מכת כינים כנגד סדר נשים, שעל נשים נאמר 'מרבה נשים מרבה כשפים' (אבות ב,ז), ובמכת כינים לא יכלו המצרים לעשותה בכשפים: ”ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלקים הוא" (שמות ח,טו) '"אצבע אלקים היא" – מכה זו אינה ע"י כשפים, מאת המקום היא' (רש"י). מכת ערוב כנגד סדר נזיקין שאלו היו הרבה חיות רעות שמזיקות. מכת דבר כנגד סדר קדשים, שהבהמות מתו, כרמז שאם אינם משמשות לקדשים אלא לע"ז (כמעשי המצרים בהם) אין הם ראויים להתקיים. מכת שחין כנגד סדר טהרות, כעין שטהרה זה תיקון הגוף בטהרה כראוי, להיפך מהשחין שכעין מרמז על גוף טמא – גוף פגום; וכן כעין רמז בטהרת השחין ע"י טהרה כמו שנעשה לנעמן (מלכים ב ה,יד). בנוסף נשארו עוד ארבע מכות, שזה כרמז לאבות שקשורים לגאולתנו (שמות ב,כד) ולקדושתנו (שמהם אנו קשורים לתושב"ע). מכת ברד כנגד יעקב שהוא בכיר האבות ובו אנו מצויינים בקשר לתורה "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד), התורה ירדה לעולם בסיני יחד עם השמעת קולות, כמו שנעשה במכת ברד שירד ברד משמים יחד עם קולות; והתורה נמשלה למים (ישעיהו נה,א) ולאש (ירמיהו כג,כט), ולכן זהו כברד "ואש מתלקחת בתוך הברד" (שמות ט,כד). מכת ארבה כנגד יצחק שהועלה לקרבן, כעין הארבה שהוא חי שמגיע במעוף האויר כעין רמז כמו שהועלה לשמים בעקידה; גם הארבה משמש לחיוב כאוכל לאחר מותו, כעין רמז למעלתו הגבוה של יצחק בעקידה שמסר נפשו. (גם יצחק לא ירד לגלות בחו"ל כך שמרמז לגאולה, שזהו כמו הצמחים שגודלים בא"י שמרמז לגאולה [סנהדרין צח,א], ולכן זה התגלה בחיסול הצמחים במצרים). מכת חושך כנגד אברהם שנמשל לאור: '"וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר" זה אברהם, הה"ד (ישעיה מא, ב): "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק" וגו', אל תקרא העיר אלא האיר' (ב”ר ב,ג). כך יוצא ביחד כנגד התושב"ע והאבות, ולכן מגיע בסיום לחיבור שלם לה' שזהו מכת בכורות שבו יצאנו ממצרים תוך כדי הקרבת קרבן פסח לה', כגילוי שאנו קשורים לחיבור לה'; ואז מתו בכורי מצרים כרמז שבנ"י קדושים ונקראים "בני בכרי ישראל" (שמות ד,כב). אולי אפשר שארבעת האחרונים מרמזים כנגד התורה שבכתב (שגם היא כמובן חלק מ"ולקחתי", מתן תורה): כנגד ספר בראשית זהו מכת ברד שהיה בזה שינוי של הטבע שנקבע בבריאת העולם, שהיו יחד אש ומים. כנגד ספר שמות זהו ארבה, שהמצרים שיעבדו את בנ"י בשל החשש מפני ריבוינו (שמא נצטרף לאויביהם), כעין ארבה שהם רבים מאוד. כנגד ספר ויקרא זהו חושך, שהקרבנות מוקרבים דווקא ביום. (וכן כרמז לקרבנות שהם ההיפך מע"ז, שעשנם גרם לעיוורון יעקב [בראשית כז,א; רש"י] כעין בחושך שלא ראו). כנגד ספר במדבר זהו מכת בכורות, שהמדבר הוא המשך של יציאת מצרים שנעשתה במכת בכורות (וכן בו סיפור מעשי בנ”י במדבר שמראה על חשיבותנו, שזה בשל שאנו בכורים לה'). ספר דברים זהו דברי משה ולכן זה כעין שילוב של כל הקודמים יחד (תורה ותושב"ע), וגילוי כנגדו זהו קריעת ים סוף שאמרו "זה א'לי" שהיה גילוי ה' גדול והיה קידוש ה' גדול בכל העולם, שזהו כלעתיד שכל העולם יאמין בה', וזה קשור לתורה וגילויה בא"י, שזהו ספר דברים שנאמר על פתח הכניסה לארץ.