"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו,ז-ח). 'תניא רבי סימאי אומר: נאמר (שמות ו, ז) "ולקחתי אתכם לי לעם", ונאמר "והבאתי אתכם", מקיש יציאתן ממצרים לביאתן לארץ, מה ביאתן לארץ שנים מס' ריבוא אף יציאתן ממצרים שנים מס' ריבוא' (סנהדרין קיא,א). 'מה ביאתם לארץ שנים מס' רבוא – שלא נשתיירו מס' רבוא שיצאו ממצרים אלא ב' אנשים – יהושע וכלב, כדאמרינן בבבא בתרא בפ' יש נוחלין (דף קכא.) לא נגזרה גזרה לא בפחות מכ' ולא ביותר מס' שנה, בהנך נמי ששים רבוא שנמנו במדבר לא אחשוב לא פחות מבן כ' שנה ויותר מס'. אף יציאתן ממצרים שנים מס' רבוא – שמכל ס' רבוא שהיו במצרים לא נשתייר מהם אלא שנים בלבד, ואותם שנים של ס' רבוא עלו לס' רבואות שיצאו אחד מס' רבוא שהיו בהם, והשאר מתו כולם בשלשת ימי אפילה שלא יהיו מצרים רואין במפלתן של ישראל' (רש"י). 'אַף יְצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם שְׁנַיִם מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹא (שמות ו, ז), פירש רש"י ז"ל שמתו בימי החשך. וזה פלא דכל כך היו רבים בימי החשך! ונראה לי בס"ד דלאו על אותם שמתו בימי החשך קאי, אלא על אותם שנולדו ומתו במשך רד"ו שנים שהיו במצרים. שאם תחשוב כמה נפשות היו אז יעלו אלו היוצאים שנים מששים רבוא' (בן יהוידע). דברי הגאון הצדיק הבא"ח זצוק"ל זיע"א אמיתיים וישרים, אולם לכאורה גם אם נחשב את כל המתים שמתו עד יציאת מצרים לא נגיע למספר גדול כ"ך... בנוסף בפשט הדברים משמע שמדבר על זמן היציאה ממצרים, כמו שמסביר רש"י, ולא על כלל המתים קודם לכן? לכן נראה ללכת בשיטת רש"י כפשט הדברים, ומה שנאמר המספר זה בגוזמא בעלמא, שמה שהביא דווקא מספר כזה זה כדי לרמז על קשר לכניסה לארץ, ולכן בגוזמא נאמר בצורה המתאימה למספר שנכנסו לארץ, שכאילו היה כעין מספר כזה שמתו בימי החושך. אולם נראה גם שבא לומר שאמנם מתו כמות גדולה בימי מכת החושך, ולא הגיע מספר המתים לכ"ך הרבה, אולם נחשב כעין שמתו כך. כיון שהאדם שמת (כל אדם ובפרט מישראל) זה לא רק הוא שמת אלא גם כל הדורות שיעמדו אחריו נחשבים כעין שמתו יחד אתו. כעין דברי ה' לקין: "ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן האדמה" (בראשית ד,י) '"דמי אחיך" – דמו ודם זרעיותיו' (רש"י). לכן בא רבי סימאי ואומר שמתי החושך נחשבים שמתו הם וזרעם, וכך מוכפל עשרות מונים כל מת בחושך, ולכן יוצא כעין שיצאו בפועל שנים מששים ריבוא. דבר זה חשוב כדי לומר שאמנם ה' הרג את אותם המתים הרבים במכת חושך, אולם זה לא היה בשמחה חלילה, אלא היה צער לפני הקב"ה עליו ועל כל זרעו שהיה ראוי לצאת ממנו, שה' לא התעלם אפילו מצאצאיו. שמצד אחד זה בא לומר את החשיבות של אותם המתים אפילו שנגזר עליהם למות, ומצד שני אולי בא לומר שבכל אחד מהם לא היה בזרעו אדם חשוב שבשבילו היה ראוי להינצל, שלכן ה' התחשב גם בזרעם כשהרג אותם במכת החושך. (כדי להבין את הצער במיתתם, ראוי לומר את דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' "שמות" אות ב', שמראש היה ראוי שיצאו לעבוד את ה' במדבר שלושה ימים, ואז יחזרו, ומי שראוי לצאת יצא אח"כ, ומי שלא ראוי לצאת ישאר במצרים בעבדות; אלא שפרעה לא הסכים לשחררם ולכן היו צריכים למות במכת חושך. לפי זה גם מובן שהזמן שבו מתו היה במשך שלושת ימי החושך, שזה כעין כנגד שלושת ימי עבודת ה' אליהם היו צריכים לצאת). הלימוד הוא בהיקש בין "ולקחתי ל"והבאתי", ביציאת מצרים ישנם ארבעה (חמשה) לשונות גאולה כנגד החלקים השונים ביציאת מצרים, כשהלשון "ולקחתי" הוא כנגד נתינת תורה בסיני. כך שנראה שבא רבי סימאי להדגיש שאותם שמתו בימי החושך היה בשל שלא רצו ללכת אחר ה' (אותם שלא היו יוצאים ללכת לעבוד את ה' במדבר שלושה ימים, שתוכנן מלכתחילה), שזה כולל אי רצון לקבל את מלכות ה' ועבדותו שקיבלנו במתן תורה, או שלא רצו ללכת לא"י (שלא רצו לצאת ממצרים לא"י), שהחיסרון בשני הדברים האלו הם פגיעה בחיבורנו לה'. שהתורה היא גילוי רצון ה' ומקום המעשה זה בא"י שכאן עיקר התורה (ספרי "עקב", מג), שמכאן אנו מתקנים את כל העולם לשכינת ה'. לכן בין "ולקחתי" ובין "והבאתי" נאמר: "(ולקחתי אתכם לי לעם) והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים (והבאתי אתכם אל הארץ" וגו'), שיציאתנו ממצרים ("המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים") הייתה כדי לעבוד את ה', שה' יהיה לנו לאלקים ("והייתי לכם לאלקים"). שזה קשור לקבלת התורה ולא"י (ולכן גם נאמר מיד על א"י "ונתתי אתה לכם מורשה", כמו שהתורה נקראת "מורשה": "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" [דברים לג,ד]), שדווקא בא"י אנו נחשבים קשורים לה': "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" (ויקרא כה,לח [כתובות קי,ב]). לכן בא רבא ומוסיף על דברי רבי סימאי: 'אמר רבא: וכן לימות המשיח, שנא' (הושע ב, יז) "וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים"', שמקשר ביניהם, כיון שמה שהתגלה ביציאה ממצרים היה קשור לקשר לה' ולתיקון עולם, ולכן זה גם מתגלה בימות המשיח שקשור לתיקון עולם (ולכן יש בו גילוי של חזרה לא"י ולעבודת ה').