בס"ד.
לתורה יש דרכים וטכניקות משלה להתיר כל נבכים.
נקדים ונאמר שיעקב לא פחד מהמסע.[הירידה למצרים]
שהרי המעצמה המצרית שלחה עגלות לשאת אותו אחר כבוד למצרים.
ויש אף יסוד להניח שגם בתוספת של משמר צמוד, שיוסף אחרי הכל,
לא לקח שום סיכון.
החרדה שהייתה ליעקב מסוג "יראה" [לראות דברים למרחוק ולפחד].
היא אכן חרדה חזונית ייעודית .שהרי כל מהות חייו סבבה סביב 

 הירושה והנחלה בארץ ישראל 
הוא הפעם כ"ישראל" [השם הייעודי], לא רצה לחזור ל"סורו" ולממש את שמו כ"יעקב".
הוא חש שבירידה למצרים יש שני בגידות.:
ראשית בהבטחתו להקים כאן בארץ ישראל את בית האלוהים.
ושנית בגידה ביצחק אביו, שהרי בדרכי עורמה נטל ממנו החזון
להיות ממשיך השושלת כאן הארץ כנען. ועתה הוא נוטש כשיצחק עצמו נמנע מכך
ולכן בואו ונדייק מלשון הכתוב.
המסע לבאר שבע היה מסע מתוכנן לעצמו .
שנאמר כבר בפתיח : "ויסע" "ויבא" בארה שבע.
הוא אומנם בא מוכן להמשך המסע למצרים אם תנוח דעתו מחששותיו כאמור .
אך ביקש ודווקא  במקום של  מזבח אביו יצחק ,להיות רגוע משני חששותיו כאמור.
והנה שוב בואו נדייק מהכתוב הוא נוסע לבאר שבע כ"ישראל".
ולעניין האישור לרדת מצריימה הוא נסוג סימבולית לשמו הראשון :"יעקב".
ולא סתם יעקב - אלא פעמיים להניח דעתו משני חששותיו.
לבטא כי יש את אישור האלוהים "להקפיא" בינתיים את חזון "ישראל" אשר בארץ.
זאת ועוד ההבטחות שיהיה לגוי גדול בארץ מועתקת לפי שעה

 ולו גם פיזית לארץ מצרים .
יותר מזה האלוהים גם מניח דעתו כי חזון בית האלוהים אשר כאן בארץ שמסוכל לפי שעה.
לא יגרום חלילה לנתק עם האלוהים שהובטח לו לאמור :
"אנוכי ארד עמך מצריימה ואנוכי אעלך גם עלה.
ההוכחה הניצחת לדברים היא שורת הסיכום:
"ויקם יעקב מבאר שבע"
ללמדך ש"רבץ" בבאר שבע ,תוך שהותיר מקום גם לאפשרות של  "שם רבץ כרע ולא קם ".
שאם לא היה מקבל את אישור האלוהים משני חששותיו לא היה ממשיך במסע .
הנה כי כן קם הוא למסע הגדול לגלות
בסמכות וברשות ו"מבאר שבע."

והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת ,אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות חיים של גאולה.
והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.

 משה אהרון