"וַיְהִּי בְצֵאת נַפְשָהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְמוֹ בֶן אוֹנִּי וְאָבִּיו קָרָא לוֹ בִּנְיָמִּין" (בראשית לה, יח)

ביחס לשמו של בנימין, כך אומרת התורה: "וַיְהִּי בְצֵאת נַפְשָהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְמוֹ בֶן אוֹנִּי וְאָבִּיו קָרָא לוֹ בִּנְיָמִּין".

התורה, בפרט בספר בראשית, מייחסת חשיבות רבה ומשקיעה מחשבה מרובה בעניין השמות, החל מאדם הראשון שמתבקש לקרוא שמות ועד שמות המקומות. כאן אנו רואים שיש עימות על השם, רחל נותנת שם אחד ואילו יעקב נותן שם אחר. אפשר לומר אפילו שהשמות סותרים (למרות שהצליל דומה) והמשמעות של השמות הפוכה.

רחל מבטאת בשם של בנימין, את כל הכאב שלה, את כל הצער שלה – "בֶן אוֹנִּי" - הוא נולד בשעה שהיא מתה, היא רואה את כל הצרות שלה, את הכאבים שלה, והיא קוראת לו על שם הייסורים, על שם האבל (אנינות).

לעומת זאת, יעקב מסרב להכיר בשם הזה, יעקב בוחר בשם של תקוה – "בִּנְיָמִּין" - הימין, ימין ה', הכח, הצד החזק של האדם. למרות שיעקב התאבל קשות במותה של רחל, הוא לא מוכן לקרוא לבנו 'בן אוני'. יעקב לא רוצה להנציח את הצער והכאב בשם של הבן שלו.

לדבר זה יש משמעות גדולה לאדם - התורה מלמדת אותנו שלא להיאחז בצער, בכאב, באבל. לא להנציח את הצער, לא להפוך אותו למשימה. יעקב קורא לו 'בנימין', על שם התקווה. יעקב מלמד אותנו שלא צריך לשקוע באבלות, בצער, אסור לשקוע במה שמשתק את האדם, שלא מאפשר לו לצמוח. לכן יעקב לא מקבל את השם שנותנת לו רחל, למרות שהוא מבין את הכאב והצער, הוא מחליף את השם בשם של תקוה.

הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים", www.ybm.org.il