"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (בראשית לב,כה-כו). '"ויותר יעקב לבדו" אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. "ויאבק איש עמו עד עלות השחר" אמר רבי יצחק מכאן לת"ח שלא יצא יחידי בלילה' וכו' (חולין צא,א). 'שנשתייר על פכים קטנים - דכל כלים החשובים ומקנה כבר העבירן את נחל יבק כדכתיב לעיל מיניה "ויעבר את כל אשר לו" והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו. מדקאמר עד עלות השחר - שמע מינה לא ניתנה רשות למזיק להזיק ביום לפיכך לא הוצרך שמירה. מכאן לתלמיד חכם כו' - שהרי יעקב נשאר יחידי והוזק' (רש"י). 'מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. אומר ר"ת דדוקא נקט תלמיד חכם משום דמזיקין מתקנאים בהם, כדאמרינן ג' צריכין שימור: מלך ות"ח וחתן. והא דאמרן בריש פסחים (דף ב.) לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' דמשמע כל אדם מדלא נקט תלמיד חכם, התם מיירי ברחוק מן העיר מפני המכשולות והליסטים' (תוס' ד"ה 'מכאן'). המזיקים מתקנאים בת"ח, נראה שזה כיון שגם הם צריכים כח מהקדושה כדי להתקיים אולם הם אינם מייצגים את הקדושה אלא ההיפך, שהם מזיקים בעולם, ולכן חיבורם לקדושה בעייתי ורופף, ולכן מתקנאים בת"ח שמחוברים היטב לקדושה בשלמות, ואף מייצגים אותה. נראה שזה נלמד כאן מהמקרה של יעקב שמי שפגע בו זה שרו של עשיו: 'ר' חמא בר"ח אמר: שרו של עשו היה, הוא דהוה אמר ליה "כי ע"כ ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני", משל לאתליטוס שהוא עומד ומתגושש עם בנו של מלך תלה עיניו וראה את המלך עומד על גביו והרפיש עצמו לפניו, הה"ד "וירא כי לא יכול לו"' (ב"ר עז,ג). מעבר לפשט המדרש, נראה שזה גם רומז לשר בשמים שעומד לפני ה', שזהו שקשור ומקבל כח מהקדושה (שזהו השר – מלאך בשמים, שפועל בהשפעה משמים), אבל הוא מייצג את עשיו שהוא נגד הקדושה, וזהו כאתלט שרב מול האתלט שמולו – כשני הפכים, והאתלט שמולו זהו בן המלך, שזהו כת"ח שמייצג את ה' בעולם שהמזיקים רוצים להזיקו. עשיו מייצג את הרשעות בעולם, והוא קינא ביעקב על שלקח את הברכות בשל היותו צדיק (שהברכות ראויות לו), ולכן זהו כמו המזיקים שמקנאים בת"ח הקשורים לקדושה. לכן זה בא לידי מציאות כשיעקב נשאר על פכים קטנים בשל שלא גוזל, שזה אומר שמציאותו היא מציאות של קודש גמור, עד שמוכן לסכן גופו בשביל הממון כדי שלא יעבור על דבר ה' (על גזל), שזה גורם למזיקים לקנאות על דבקותו בקדושה; זה גם מקור השנאה של הגוים, שהם שונאים את ישראל בשל היותנו עם ה', שהגוים מרגישים קנאה בשל שאנו דבקים בה' שלא כמותם והם מרגישים שחיותם מה' אבל הם רחוקים ולכן עולה אצלם (בפנימיותם) קנאה, כמו המזיקים. זהו אולי 'מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו' (שבת פט,א), שירדה שנאה לגוים על שלא קיבלו את התורה, ובזה גם נגרם שנאה שלהם אלינו כי הם מרגישים שאנו דבקים בקדושה והם מחוסרים בחיבור הזה וזה פוגע בכח חיותם. לכן דרשו חז"ל: 'ורבנן האי "בהאבקו עמו" מאי דרשי ביה? מבעי ליה לכאידך דר' יהושע בן לוי, דאמר ר' יהושע ב"ל: מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כתיב הכא "בהאבקו עמו", וכתיב התם (נחום א, ג) "וענן אבק רגליו"' (חולין שם). המריבה ביניהם מגיעה עד כסא הכבוד, כרמז שהמריבה ביניהם קשורה לקשר להשפעת חיות מה', שלכן מקנא ובא להזיקו, שבעצם מציאותו בקדושה של הצדיק זה מדגיש את החיסרון של המרוחק מה', ומעלה עליו את מידת הדין. אולי זהו שלמדו מהפס' בנחום: "ה' ארך אפים וגדול [וגדל] כח ונקה לא ינקה ה' בסופה ובשערה דרכו וענן אבק רגליו" (נחום א,ג). '"ה' ארך אפים" - ר"ל הן אמת שה' מאריך אף ואינו ממהר לפרוע גמול הרשע עם כי הוא גדול כח ובידו להפרע בכל זמן. "ונקה לא ינקה" - אבל הוא אינו מנקה לותר על הרשע מכל וכל. "בסופה ובשערה דרכו" - הלוכו הוא ברוח סופה וסערה ר"ל כשבא לענוש העכו"ם מביא רוח סופה וסערה להניעם ולכלותם מהר. "וענן אבק רגליו" - ר"ל הגזירות הבאות מסבתו אל העכו"ם הם לו לחושך ואפלה כענן והמשילם לאבק הנופל מתחת הרגלים' (מצודות). שבזה נרמז שאע"פ שיש חיות לרשעים ולמזיקים מכח קשר לה', שבלעדיו אין להם חיות, וה' מאריך אף ולא מיד מענישם, אבל בסוף יענישם (ולא צריך ממש להענישם אלא מספיק שמרחיק השגחתו וממילא באים עליהם הרעות). כך גם המריבה בין יעקב ושרו של עשיו היה על הדבר הזה, שכיון שיעקב צדיק ממילא זה משפיע מידת הדין על הרשעים, ולכן מקנא ורוצה לפגוע בו, וכך גם זהו המזיקים. אולי המזיקים מזיקים (בדר"כ) רק בלילה שאז כוחם רב יותר כיון שהלילה מרמז על הסתרת הטוב, ולכן אז מתחזק כוחם להזיק, אולם אולי גם כיון שהלילה מסמל את הריחוק מהטוב אז זה מזכיר להם את היותם רחוקים מהטוב – מהקדושה, ולכן אז באים להזיק מקנאה.