יצחק עולה תמימה ולכן לא ירד למצרים
"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך" וגו' (בראשית כו,ב-ג). '"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ" עשה שכונה בארץ ישראל הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. ד"א, "שכון בארץ" שכן את השכינה בארץ. "גור בארץ הזאת" א"ר הושעיה: את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת' (ב"ר סד,ג). ה' אומר על יצחק שהוא עולה תמימה ולכן אין לו לרדת למצרים, אבל מדוע הוא עולה תמימה? בפשטות כיון שהוא נעקד בעקידה כקרבן עולה (כמו שמובא כמה פעמים שמדובר בעקידה על קרבן עולה [בראשית כב]), ועשה זאת בתמימות (=שלמות) אז בזה התעלה להיות במעמד כקרבן עולה תמימה. בזה מובן מניין לו לר' הושעיה שזו היתה הסיבה שלא לרדת? נראה שלמד זאת מדימויים בנאמר כאן ובעקידה: בעקידה נאמר "ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך" (כב,ב) וכאן נאמר "שכן בארץ אשר אמר אליך" (כו,ב). כאן נאמר ליצחק שיקויים מה שנאמר לאברהם, שזה שיברכו וירבה זרעו ושנותן לזרעו את א"י והגויים יתברכו בזרעו: בעקידה נאמר “כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער איביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי” (יז-יח), וכאן נאמר "ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך. והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצת האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (ג-ד). גם ההמשך "עקב אשר שמע אברהם בקלי" (פס' ה) הכוונה '"שמע אברהם בקולי" – כשנסיתי אותו' (רש"י), ושיא הניסיון היה בעקידה. כך שיש כאן חיבור למעשה העקידה, ולכן מכאן למד ר"ה שיצחק נעשה בכך עולה תמימה ולכן אין לו לרדת למצרים. לעומת זאת במדרש תנחומא הקדום נאמר טעם אחר: '"וילך יצחק אל אבימלך" וגו' (בראשית כו א). בקש לירד למצרים מיד נגלה עליו הקב"ה, א"ל "אל תרד מצרימה" (שם ב), אברהם ירד, ויצחק לא ירד, ולמה לא אמר לאברהם אלא ליצחק אל תרד מצרימה? אמר ר' הושעיא: א"ל הקב"ה: יצחק, אביך שבא מחוצה לארץ ירד למצרים, אבל אתה שנולדת בארץ ישראל ואתה עולה טהורה תרד? (בתמיה) לפיכך "אל תרד מצרימה”' (תנחומא הקדום [בובר] "תולדות" סימן ו). משמע שהוא עולה תמימה מכח זה שנולד בא"י שהיא ארץ קדושה ולכן התקדש כעולה תמימה. מניין לו זאת? אולי דייק מזה שה' אומר ליצחק: "שכן בארץ אשר אמר אליך. גור בארץ הזאת" וגו', שלכאורה זהו חזרה? (ע"פ הפשט הרד"ק הסביר שזה בא לחזק את העניין, והרמב"ן מסביר שאחד זה על כל המקומות בא"י ואחד זה על מקומו עכשיו בפלישתים, ועוד מסביר שהראשון זה שישכון במקום שיאמר לו, והשני זה שלא יצא מהארץ. ע"פ הדרש) דרש ר"ה שהשני בא לומר שיגור בארץ ולא יצא, והראשון בא לומר את הטעם למה לא לרדת שזה בשל שיש עניין שישכון בארץ, כרומז (בלשון) לעניין שכינה, שיש בארץ שכינה וקדושה (ולכן בה יש גם נבואה, שזהו "אשר אמר אליך" שיאמר לו בנבואה), שזה הטעם למה שלא לרדת למצרים – משום שהוא קשור לא"י, שנולד בארץ ולכן מתגלה בו קדושה ושכינה כקרבן עולה. לכאורה יש להקשות, מיילא לטעם שהוא כקרבן בגלל העקידה, זה מובן, אבל לטעם בגלל שנולד בארץ, הרי גם יעקב נולד בארץ ובכ"ז ירד ללבן ואח"כ למצרים? בפשטות י"ל שיש לחלק בין ירידה לצורך פרנסה בשל הרעב, שלא היה בזה סכנת חיים (שהרי יכל לחיות אצל אבימלך), לבין בריחתו של יעקב מפני עשו אחיו שרצה להורגו; ואף לעניין שידוך ליצחק הובא לארץ, אבל ליעקב לא היה מי שיביא ולכן הוצרך לצאת בעצמו (שלא כרעב אצל יצחק שיכל להתקיים אצל אבימלך בלי לצאת מהארץ), וכיון שכבר יצא אינו כקרבן ויכל לרדת גם למצרים (ועוד שאז חלה גזרת גלות מצרים ולכן היה חייב לרדת בשל גזרת השמים שתהיה גלות). עוד אפשר שזה לא רק שנולד בארץ, אלא יצחק נולד מכח הארץ, כמו שנאמר לאברהם "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול" וגו' (בראשית יב,א-ב), '"לך לך" – להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול, כאן אי אתה זוכה לבנים' וכו' (רש"י). לכן מה שנאמר 'שנולדת בארץ ישראל' לא רק שפיזית נולדת, אלא כל מהותך זה שנולדת דווקא בא"י, ולכן אתה קשור לקדושת א"י ולכן כעולה תמימה. אולם נראה יותר שבתנחומא הכוונה שיש שני דברים, שזהו שלא היה בחו"ל וגם שנעקד בעקידה ובכך נעשה לעולה תמימה, לכן לא דומה ליעקב שלא היה בעקידה. אלא שאם כן אז מדוע צריך את הטעם שלא יצא מהארץ? נראה שבא התנחומא לגלות כאן עומק, שאמנם יצחק נעקד אולם אילו היה יוצא מהארץ לא היה יכול להגיע למעמד של עולה תמימה על אף העקידה (כמו שאומר הב"ר שהיה נפסל), לכן מדגיש שגם נולד בארץ וגם היה עולה תמימה, שלכן עכשיו הוא במעמד של עולה תמימה ואין לו לצאת מהארץ (ואולי אף אברהם שעשה את מעשה העקידה התחבר לעניין מסירות נפש בעקידה [שזה היה הניסיון הגדול ביותר שלו] שאם היה נולד ונמצא בארץ תמיד היה גם נחשב לעולה תמימה בשל החיבור למעשה העקידה). אולי רמז לזה בב"ר שדרש "שכון בארץ" שישכן את שכינה בארץ או שיבנה את א"י, ששני הדברים באים יחד וזה כגילוי לטעם שהוא עולה תמימה ולכן כך גם עליו לפעול, שזהו קשר לא"י בבניתה (כעין גילוי הקדושה בו שלא יצא מהארץ), וקשר להשראת שכינה כמו בקרבנות במקדש, שהשכינה שורה במיוחד במקדש (כעין שהוא נעקד בעקידה), ששניהם יחד פועלים לגילוי שם ה' בשלמות בעולם.