תקלה!", הכריז העגלון. על פני הנוסע עלתה עגמומיות. באי-רצון בולט ירד מן המרכבה, שאף מלוא ריאותיו אוויר צח ומתח את איבריו.

זה היה מסלול קבוע שעשה החסיד ר' משה-אהרון קרונשטיין אחת לשנה, ממרגיטה שבהונגריה לציונו של רבי אלימלך מליז'נסק באוקראינה, כדי להשתטח שם ביום השנה, כ"א באייר.

תחנה חשובה המתינה לו על אם הדרך: חצר הקודש של רבי אהרון מבעלז. ר' משה-אהרון היה שובת בבעלז, ובמוצאי השבת מקבל מהצדיק את ברכת הדרך להמשך המסע.

"הפעם יש לי שתי בקשות", הפתיע אותו הצדיק, כשעמד על מפתן הדלת. ר' משה-אהרון הנהן בראשו כמצפה לשמוע את הבקשות.

"אתן לך 'קוויטל' [פתקת ברכה]. תן אותה לגיסי, רבי פיניעלע (פינחס טברסקי, מאוסטילה). תמצא אותו שם, בליז'נסק".

עיני החסיד נפערו, והרבי המשיך: "תן חמש-מאות זלוטי (מטבע פולני) למקבץ הנדבות הראשון שתפגוש בצאתך מ'אוהל' הצדיק. אין ברשותי כעת הסכום הזה, לכן אני מבקשך להלוות לי אותו, עד שאחזירנו לך".

ר' משה-אהרון הניד בראשו שנית לחיוב. אמנם חמש-מאות זלוטי אינם סכום של מה-בכך, אולם ברוך השם זכה לשפע גשמי ושפע רוחני. הוא תלמיד חכם ועשיר מופלג, המפזר ממון רב לצדקה. בקשת הצדיק לעונג היא לו.

הוא יצא מן הקודש מצוייד בפתקה, ועליה שמר מכל משמר, נחוש לקיים את הוראות הצדיק.

ביום ראשון שכר מרכבה הדורה, התרווח על מושבו ויצא לדרכו. אולם פתאום אירעו תקלות בלתי-צפויות והאטו את הנסיעה. עכשיו באה הודעתו של העגלון שמשבשת לגמרי את תכנית המסע. "אופן המרכבה נשבר", אמר העגלון. "איאלץ להחליפו".

ר' משה-אהרון נאנח. משך התיקון התארך, השעון תקתק, עוד מעט יֵרד הערב. חשש כבד התגנב לליבו שמא יחמיץ את העלייה לציון הצדיק ביום ההילולא.

בסופו של דבר הגיעה המרכבה לליז'נסק בעוד השמש בשמים. שמחה מילאה את ליבו של ר' משה-אהרון. כעת חשב על דבר אחד - כיצד להעביר את פתקת הרבי אל גיסו. הוא ירד מן העגלה ואז נפער פיו בתדהמה: באותו רגע עצרה עגלה בסמוך לו, וממנה ירד לא אחר אלא רבי פינחס מאוסטילה!

כעת הבין את פשר התארכות הדרך שחווה. אין זאת אלא שמן השמים זימנו אותו לבוא לַ'ציון' עם הצדיק, כדי להעביר לו את שליחות גיסו.

לאחר שהעביר את הפתקה מיהר ר' משה-אהרון להיכנס אל ה'ציון' ולהעתיר שם בתפילה ותחנונים עליו, על בני משפחתו ועל קהילתו. כשיצא כבר שררה חשֵכה באזור. בליבו היה משוכנע שבעוד רגע יפגוש אחד ממקבצי הנדבות המתגודדים סביב ה'ציון', וימסור לו את חמש-מאות הזלוטי.

הוא תר בעיניו כה וכה, אך לא ראה איש ממקבצי הנדבות. ניסה להתעניין אצל עוברים ושבים, אך כולם משכו בכתפיהם והשיבו בשלילה.

עננה עלתה על פניו. בכל ליבו חפץ למלא את שליחותו של רבו, אך מה יעשה ואין קבצן בסביבה? הוא עלה אל המרכבה שהמתינה לו. "אנא, סע ברחובות העיר", הורה לעגלון.

המרכבה ההדורה נסעה ברחובות, במרכז העיר ובסמטאות קטנות. מדי פעם בפעם הציץ ממנה החסיד ושאל את האנשים: "האם אתה גבאי צדקה?".

איש מן העוברים והשבים לא היה גבאי צדקה. החסיד כמעט נואש. לפתע הבחין בשואב מים יהודי מתקרב אליו. לא היה לו ספק בדבר מקצועו של האיש, שכן דליי המים התלויים על המוט שהעמיס על צווארו, העידו עליו.

ובכל-זאת החליט ר' משה-אהרון לפנות אליו. "ר' יהודי, אולי אתה גבאי צדקה?".

האיש עצר את הילוכו. "אם הרב הקדוש מבעלז ישלח לי מעות – אקחן", השיב לתדהמת החסיד.

החסיד נאלם דום. מתוך תדהמה מסר את צרור המטבעות לידי שואב המים. "האם אתה עתיד לפגוש את הרב מבעלז?", שאל שואב המים את ר' משה-אהרון. הוא הנהן בחיוב.

"ובכן, אנא מסור לו בשמי פרישת שלום וברכה!", אמר השואב.

בשיבתו שוב עצר החסיד בבעלז ומיהר להיכנס אל הצדיק. במילים נרגשות גולל את כל הקורות אותו, כיצד התקשה לאתר את גבאי הצדקה, עד שפגש את שואב המים.

"האם שואב המים ביקש ממך למסור לי הודעה כלשהי?", שאל הצדיק.

"אכן", נזכר ר' משה-אהרון בפרט שנשמט מזיכרונו, "הוא ביקש למסור פרישת שלום לרבי".

חיוך גדול עלה על פניו של רבי אהרון מבעלז. "אכן!", קרא בשמחה, "לאותו שואב מים התכוונתי שתיתן את הכסף!".

ר' משה-אהרון יצא מהקודש בהדרת כבוד ובהתפעמות, כיאה למי שחזה בהתרחשות שמימית. אמנם חידת שואב המים לא באה על פתרונה, אך הוא ידע אל-נכון שזה נמנֶה עם קדושי עליון, שברוח קודשם מתעלים מעל מגבלות המקום והזמן.