רבי נחמן - שליח ציבור
לעמוד מול אדם מלא פגמים ומלא חסרונות רוחניים ולראות את הטוב שבו, אינה יכולת הנתונה לכל אחד, וכך כותב ר' נחמן בתורה רפב:
"וְדַע שֶׁמִּי שֶׁיָּכוֹל... לְלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּהַפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל... הוּא נִקְרָא שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁלָח מִכָּל הַצִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּץ כָּל נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מֵהַמִּתְפַּלְּלִין... לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הַקַּלִּים וְהָרְשָׁעִים, כִּי מִשְׁתַּדֵּל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּכֻלָּם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת... וְדַע שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר רוֹעֶה, וְהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה, שֶׁהוּא רְעָיָא מְהֵימָנָא (רועה נאמן)" (ליקוטי מוהר"ן קמא רפב)
לא כל ברנש יכול לחגור מותניו וליטול על כתפיו את משימת השליח ציבור. השליח ציבור צריך לקבץ כל נקודה טובה שנמצא בכל אחד מן המתפללים, ולכלול בתוכו את כל הנקודות הטובות. השליח ציבור חייב להיות בעל ענווה פנימית וביטול עצמי כלפי הציבור. שלולא כן אין מקום בקרבו של שליח הציבור להכיל את כולם.
בחינת מלכות היא – "דלית לה מגרמא כלום ואית בה כולא" (אין לה מעצמה כלום ויש בה הכל), היכולת להכיל את הכל מחייבת שלך לא יהיה כלום משלך. זוהי בחינת מלכות, וזוהי בחינתו של משה רבינו, העניו מכל אדם, שכיון שכל שאיפתו היתה "ומי יתן כל עם ה' נביאים" (במדבר י"א, כט).
ר' נחמן בסופה של התורה מדמה את הצדיק, שהוא שליח הציבור, לרועה. משל הרועה מכיל בתוכו בדיוק את האבסורד המהותי של בחינת המלכות, שהיא גם בחינתו של הצדיק ושל שליח הציבור. מחד, הרועה כשמו כן הוא! הוא מוביל ומנהיג את צאנו. מדובר במנהיג הצועד בראש המחנה. מאידך, הרועה יוצא בעקבי הצאן - הוא אינו שם בשביל עצמו והצאן אינו קיים בשביל הרועה. הרועה קיים בשביל עדת צאנו. היכולת להוליך את הצאן מחד, וללכת בעקבותיו מאידך, היא היכולת המורכבת של המלך להנהיג את עמו אבל להיות שם בשביל העם. וזוהי בחינת מלכות, שנקודת המוצא שלה – "לית לה מגרמא כלום" (אין לה מעצמה כלום), אולם תוצאותיה הן שיש בה את כולם, והכל נכלל בה.
גדולתו של מנהיג היא ביכולתו להיות דינמי. ביכולתו להיות קשוב לצרכי עמו. יכולת זו מושתתת על יסוד הענווה שבו מוכן המנהיג לוותר על הניגון שלו, להבנות מתוך הציבור שאותו הוא בא להנהיג, להוביל ולהצמיח.
(הרב איתמר אלדר)
ב"ה
הגותו של רבי נחמן מברסלב – שליח ציבור
"וְדַע שֶׁמִּי שֶׁיָּכוֹל... לְלַקֵּט הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּהַפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, הוּא יָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, כִּי הַמִּתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, הוּא נִקְרָא שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁלָח מִכָּל הַצִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיְּקַבֵּץ כָּל נְקֻדָּה טוֹבָה שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מֵהַמִּתְפַּלְּלִין, וְכָל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת יִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ, וְהוּא יַעֲמד וְיִתְפַּלֵּל עִם כָּל הַטּוֹב הַזֶּה, וְזֶהוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ בְּחִינָה גָּבוֹהַּ כָּזוֹ, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה, יִהְיוּ כָּל הַנְּקֻדּוֹת תְּאֵבִים אֵלָיו, וְיִהְיוּ נִכְלָלִין בּוֹ. וּמִי שֶׁיָּכוֹל... לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אֶת הַקַּלִּים וְהָרְשָׁעִים, כִּי מִשְׁתַּדֵּל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצא בְּכֻלָּם נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת... זֶה הַצַּדִּיק שֶׁאוֹחֵז בְּמַדְרֵגָה זאת, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת חַזָּן וּשְׁלִיחַ צִבּוּר, דְּהַיְנוּ לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד, כִּי הוּא יֵשׁ בּוֹ בְּחִינָה זוֹ הַצְּרִיכָה לְהַשְּׁלִיחַ-צִבּוּר הֶהָגוּן בֶּאֱמֶת... כִּי הוּא יָכוֹל לְקַבֵּץ כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁנִּמְצָא בְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל. וְדַע שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר רוֹעֶה, וְהוּא בְּחִינוֹת משֶׁה, שֶׁהוּא רְעָיָא מְהֵימָנָא... שֶׁכָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁבַּדּוֹר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוּא בְּחִינַת רוֹעֶה, כִּי בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בּוֹ בְּחִינַת משֶׁה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ" (ליקוטי מוהר"ן קמא רפב).
לא כל ברנש יכול לחגור מותניו וליטול על כתפיו את משימת השליח ציבור. השליח ציבור צריך לקבץ כל נקודה טובה שנמצא בכל אחד מן המתפללים, ולכלול בתוכו את כל הנקודות הטובות.
קהל מתפללים דבק בשלוחו, כשהוא חש שאכן שליח הציבור הוא שלוחו, ותחושה זו יכולה לצאת אל הפועל רק אם שליח הציבור מצליח לגעת ולחשוף את אותה הנקודה הפנימית המשתוקקת לאלוקיה. וכשהוא מצליח, אותה נקודה נכללת בתפילתו, ואין תפילתו אלא תפילתם של ציבור.
השליח ציבור חייב להיות בעל ענווה פנימית וביטול עצמי כלפי הציבור. שלולא כן אין מקום בקרבו של שליח הציבור להכיל את כולם.
דיברנו בעבר על בחינת מלכות – "דלית לה מגרמא כלום ואית בה כולא" (אין לה מעצמה כלום ויש בה הכל), היכולת להכיל את הכל מחייבת שלך לא יהיה כלום משלך. זוהי בחינת מלכות, וזוהי בחינתו של משה רבינו, העניו מכל אדם, שכיון שכל שאיפתו היתה "ומי יתן כל עם ד' נביאים" (במדבר י"א, כט), הוא היה יכול להכיל בקרבו את נשמותיהם של כל ישראל. זוהי גם דמותו של דוד מלך ישראל שהיה שלוחם של ישראל, והעמיד בנין של מלכות. מלכות דלית לה מגרמא כלום אבל אית בה כולא.
ר' נחמן בסופה של התורה מדמה את הצדיק, שהוא שליח הציבור, לרועה. משל הרועה מכיל בתוכו בדיוק את האבסורד המהותי של בחינת המלכות, שהיא גם בחינתו של הצדיק ושל שליח הציבור. מחד, הרועה כשמו כן הוא! הוא מוביל ומנהיג את צאנו. מדובר במנהיג הצועד בראש המחנה. מאידך, הרועה יוצא בעקבי הצאן. הוא אינו שם בשביל עצמו והצאן אינו קיים בשביל הרועה. הרועה קיים בשביל עדת צאנו. היכולת להוליך את הצאן מחד, וללכת בעקבותיו מאידך, היא היכולת המורכבת של המלך להנהיג את עמו אבל להיות שם בשביל העם. וזוהי בחינת מלכות, שנקודת המוצא שלה - לית לה מגרמא כלום (אין לה מעצמה כלום), אולם תוצאותיה הן שיש בה את כולם, והכל נכלל בה.
הדבר גם בא לידי ביטוי בדבריו הנפלאים מרוממי הנפש של רבינו:
"כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן... וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה.... וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל-יְדֵי-זֶה הוּא נוֹתֵן כּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא סג).
'לכל רועה ורועה יש ניגון מיוחד' קובע ר' נחמן ולכאורה משפט זה מדגיש את האופי הייחודי של כל רועה ורועה, אולם מיד אחר כך מבהיר ר' נחמן את כוונתו: הניגון של הרועה מורכב משירתם של העשבים, שאליהם מתאווה צאנו.
שירת העשבים היא חיותו של העולם, וחיות זו מגוונת ועשירה (ר' נחמן מזכיר את 'פרק שירה' המובא בספרי מקובלים המתאר את שירתה של הבריאה כולה. כל חפץ וחפץ, מן הזחל ועד שמי השמים, אומרים שירה לפני בורא עולם, ומהווים את שירתו ההרמונית והמתמדת של העולם, ביטוי לחיותו ולתנועתו הבלתי פוסקת). חיות זו מפעמת בעולם, ובני האדם הנמצאים בצילו של מנהיגם זקוקים הם, כל אחד לפי צרכיו ולפי רצונותיו, לחיות מסוימת, לסוג של אידיאות המתאימות דווקא לו, ולצורה מסוימת של עבודת השם, כל אחד לפי בחינתו.
הרועה יודע, כמו השליח ציבור, לקבץ את כל הנקודות הטובות שיש בכל אחד ואחד, ולעשות מהם שירה חדשה המצמיחה את חיותו של העולם. שירתו של הרועה, שירה דינמית היא, והיא משתנה לפי קצב פעימות ליבם של צאן מרעיתו: 'גם אינו רועה תמיד במקום אחד'. זוהי בחינת 'צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך'. גדולתו של מנהיג היא ביכולתו להיות דינמי. ביכולתו להיות קשוב לצרכי עמו, להאזין להם ולשיר בכל יום ובכל שעה ניגון חדש. יכולת זו מושתתת על יסוד הענווה שבו מוכן המנהיג לוותר על הניגון שלו, להבנות מתוך הציבור שאותו הוא בא להנהיג, להוביל ולהצמיח.
ההתעסקות עם הצאן, קובע ר' נחמן, עם החסרונות ועם הצרכים איננה פשוטה. מנהיג מורם מעם, שמנגן את ניגונו האצילי ואינו מלכלך את ידיו - נותר 'גבוה מכל העם'. אך מתוך כך לא צומחים עשבים ולא מתחדשת חיות בעולם. הרועה ההולך בעקבי צאנו מביא גאולה לעולם, אולם הוא גם מסתכן בנפילה לאותו המקום שלהם. אין לו ניגון משלו השומר אותו עם הראש מעל המים. ניגונו, ניגון בהמותיו הוא, ולרגע עלול להתבלבל הרועה לחשוב שהוא עצמו בהמה, כך מזהיר ר' נחמן.
הניגון, שוב חוזר על כך ר' נחמן, הוא בירור הרוח הטובה מן הרעה, ולשם כך צריך לרדת עד לנבכי נשמתו של כל אחד ואחד, ולדלות מתוך תהומות הנשיה של נפשו את אותה הרוח הטובה. הניגון הנבנה בפיו של הרועה מתוך צאנו, מחייב ממנו מסירות נפש אדירה. אולם, אותה היכולת של הרועה לברור את הרוח הטובה מן הרעה ולהפריד בין הטוב לבין הרע, היא זו המגנה עליו ושומרת עליו מליפול למקום הבהמה.
מאת: הרב איתמר אלדר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון
