לפי כמה נוסחאות, זו הקושיא הנשאלת ראשונה – אך מבחינה הלכתית, חובת ההטבלה אינה אלא מנהג: אנו טובלים את הכרפס במי-מלח אך ורק כדי להתמיה את הילדים. – מדוע מנהג זה "עוקף" את המצוות החשובות של מצה, מרור ומסובין?

אלא שזהו יסוד החינוך היהודי – לנטוע בילדים כבוד ואהבה כלפי מנהג ישראל! הדבר מפתח בהם יחס של קדושה לכל דבר של מסורת-ישראל, ובדרך זו ללא ספק יקפידו גם על הדברים הבסיסיים יותר.

כולם יודעים כי החמץ התופח – מסמל גאוה והתנשאות מאוסה, ואילו המצה הדקיקה – מסמלת את הענוה. ספר ה"זוהר" חושף מימד עמוק יותר של המצה: זהו "מאכל האמונה" ו"מאכל הרפואה". המצה מפתחת את יכולתנו להאמין בבורא ולחוש את נוכחותו בבריאה כולה; אמונה כזו היא הערובה לבריאותו הגשמית והרוחנית של היהודי. האמונה הינה המרכיב המרכזי ביותר בגאולה – החל מיציאת מצרים, בה למרות השעבוד האמין העם לדברי משה על הגאולה הקרבה, "ובזכות האמונה נגאלו"; ועד לגאולה האמתית והשלימה ע"י הרבי שליט"א משיח צדקנו.

צדו השני של הרצון לחירות – הוא רגש הדחיה לשעבוד ולגלות כפי שמבטא זאת המרור. צריכים אנו להצביע על יעדים טובים ולהבחין בחשיבותם – ואומנם את זאת מסמלת המצה (וכן קרבן הפסח בזמן המקדש); אולם בד-בבד אסור לתת לחושים להרדם ולהתרגל, חלילה, לחושך.

יש לחוש כי הגאולה היא דבר לו אנו זקוקים ומוכרחים – כמה שיותר מהר.

תחושת הדחיה כלפי הרע והגלות, הופכת מוחשית יותר, עם אכילת המרור.

ההסבה בליל הסדר, מסמלת את היותנו בני-חורין במהותינו, האוכלים כדרך מלכים. זוהי הקושיא הרביעית והאחרונה, המהוה גם את הפסגה מההיבט הפנימי: היהודי ספג בצורה מושלמת את התכנים הרוחניים של חג הפסח, והשאיר מאחוריו לחלוטין את "מצרים" הפיזית והרוחנית – זו שמצרה ומגבילה על נשמתו.

נשים לב כי הקושיות פתחו באיזכור המנהג "להטביל" בליל הסדר – המסמל מבחינה רוחנית את יכולת האדם לבטל את שכלו (טיבול=ביטול) ולעבוד את הבורא מתוך קבלת-עול. דווקא מנקודת פתיחה כזו ניתן להגיע לשיא של עונג ושמחה נפלאים בעבודת ה' – "כולנו מסובין"!