פירוש יהודי לנסיך הקטן - פחד ואמונה
על פחד ואמונה - 1
הנסיך הקטן – התבוננות – פרק א'
אני מזמין אותך להצטרף להרהור שלי:
מתי הילדות שלי נגמרה?
מתי הפכתי למבוגר?
אולי זה אחרי הבר מצווה, אולי קצת לפני?
או שאולי, זה בכלל לא משהו שאפשר למדוד בתאריכים.
זה קרה מיד או בתהליך?
יכול להיות שאני קצת מתגעגע...
אם היו נותנים לי כדור שיחזיר אותי להיות ילד, הייתי לוקח או לא?
מעניין איך היה נראה עולם שיש בו רק ילדים, או רק מבוגרים בלא ילדים סביבם?
ננסה למצוא תשובות בספר הנסיך הקטן.
המספר של הסיפור שלנו, הוא ילד בגוף של מבוגר.
הוא לא הסכים מעולם לוותר על הילדות שלו וזה מקשה עליו מאוד את החיים.
ננסה להקשיב לדבריו וללמוד מהם בהתבוננות יהודית.
הנושא שלנו – הילדות.
פרק א (תמצית פרק א למי שלא זוכר את הספר)
כשהמספר היה קטן הוא רצה לצייר, אז הוא צייר פיל בתוך נחש בוא (נחש שיכול לבלוע יצורים גדולים ממנו בהרבה).
אבל כיוון שהפיל בלוע בתוך ביטנו של הנחש אז זה נראה כמו סתם מגבעת.
נסו לדמיין:
אם מסתכלים מהצד, הנחש נראה כמו השוליים של הכובע , והפיל, שבתוך בטנו, הוא מזכיר את החלק החלול והבולט כלפי מעלה בו מכניסים את הראש.
התמונה קטנה, אז לא רואים את העיניים והפה של הנחש, שהרי הבטן שלו הייתה כל כך גדולה אחרי שהוא בלע את הפיל, והפנים של הנחש זניחות לעומתה.
המספר היה מסתובב ומראה את הציור למבוגרים.
כולם חשבו שהוא צייר כובע, ולא הבינו מה התכוון לצייר באמת.
הוא היה שואל אותם אם הם מפחדים מהציור?, והם היו עונים "מדוע לפחד מכובע?”.
הוא היה נעלב שהם לא מבינים מה הוא התכוון לצייר באמת - פיל בתוך נחש.
המבוגרים אמרו לו, שבמקום לצייר נחשי בוא ופילים, עדיף שילמד קצת חשבון.
כך עבר לו הזמן, והוא התייאש מלהראות את הציור למבוגרים.
עד שיום אחד הגיע הנסיך הקטן והיה הראשון להבין את הציור .
מפחיד.
מה מפחיד אתכם? סרטים, חושך, גבהים...
באמת? למה דווקא זה?
יש דברים שכולם מפחדים מהם.
למשל:
אנחנו מפחדים שיצחקו עלינו בפומבי.
שיגלו את החולשות שלנו.
אנחנו מפחדים שלא יהיו לנו חברים ונהיה בודדים.
אנחנו מפחדים להיות טועים ולגלות שאנחנו לא מושלמים.
ובטח יש עוד פחדים ברשימה האישית של כל אחד מאתנו.
מדוע בכלל אנחנו מפחדים?
תרשו לי להעלות השערה.
אולי, הפחד הוא תוצאה מכך שאנחנו מרגישים לא מושלמים,
וזה אומר שאין לי באמת עצמאות בחיי.
אנסה להסביר את כוונתי.
הפחד הוא ענף של הכרה פנימית שאנחנו זקוקים למישהו להישען עליו.
אם הייתי מושלם לא הייתי זקוק לעזרתו של איש לעולם, הכל הייתי עושה בכוחות עצמי.
אבל לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לעבור את החיים האלה לבד, פשוט כי כוחותינו מוגבלים ולעיתים ידינו קצרה מלהושיע, אפילו את עצמנו, לא לדבר על להושיע מישהו אחר.
זה מפחיד, כיוון שאם אני תלוי במישהו אחר זה אומר שאני בסיכון, כי אין לי ודאות שמישהו אכן יכול ורוצה לעזור לי. תמיד אני מעדיף להרגיש שאני שולט במצב.
חז"ל ניסחו את הקונפליקט הפנימי הזה בביטוי מפורסם :
"אם אין אני לי מי לי?” (אני לא סומך על אף אחד מלבד על עצמי)
הבעיה היא "וכשאני לעצמי – מה אני?” (האמת היא שגם לבד אני לא יכול).
מצד אחד, להיתלות במישהו זר זו סכנה, אבל מצד שני, להיות לבד זה פשוט לא מספיק.
יש כל כך הרבה מקרים בחיינו שאנחנו זקוקים לעזרה מאדם אחר, עד שאין כמעט אדם שכן עם עצמו שיכול לחשוב שהוא לא זקוק לאף אחד אף פעם.
האדם הוא יצור חברתי, ללא חברה הוא שוקע בבדידות, אבל התלות בזרים מציקה.
הסתירה הזו כל כך מורכבת וכואבת, עד שהיא מקוננת עמוק בתוך התודעה שלנו.
ולדעתי זהו שורשם של הרבה מהפחדים – תחושת חוסר אונים כשאני לבד, והפחד מתלות במישהו אחר.
הביטוי המעשי של הרבה מהפחדים הוא שאני לא מסוגל להושיע את עצמי, למשל אם איפול ממקומות גבוהים, אם ינסה לנשוך אותי כלב , או מישהו יגלה לכולם את הסודות שלי. בכל המקרים הללו אני לא מסוגל להושיע את עצמי ולכן אני חסר אונים.
תחושת החיסרון הזו מפחידה.
כך נראה לי.
עקרון זה בא לידי ביטוי גם בסיפור הנסיך הקטן. הילד שואל את כולם אם הציור שלו מפחיד.
מדוע שהציור יפחיד מישהו?
פשוט - כי זה מפחיד אותו, אז הוא חושב שיש עוד אנשים שמזדהים עם הפחד הזה.
הציור מבטא את הפחד שדיברנו עליו זה עתה – הפחד להודות שאני חסר מצד אחד, והפחד להישען על מישהו אחר מצד שני.
כיצד נחש בוא שבלע פיל מבטא את זה שאנחנו חסרים?
זה המוות, ההוכחה הניצחת שאני לא מושלם, כשאני לעצמי – מה אני.
לפעמים אני רוצה לחשוב שאני שולט בחיים שלי בצורה מוחלטת, ועדיף לי לא להסתמך על אף אחד - “תאמין לי אל תאמין לאף אחד”.
והנה מגיע המוות וטורף לנו את הקלפים בפרצוף.
מסתבר שאני לא שולט במציאות, אפילו לא בחיים שלי, בכל רגע נתון אני עלול למצוא את עצמי בלי חמצן בלי התראה מוקדמת, לא עלינו ולא עליכם.
אם פיל גדול יכול למות על ידי נחש שנראה קטן. מסתבר שגם אנחנו לא חיים לנצח!, וזה מפחיד, אפילו מפחיד מאוד, כי החיים הופכים שברירים.
אם נשליך את העיקרון הזה על כל חיינו, אז גם דברים שנראים בעינינו ודאיים מאוד עלולים בשנייה אחת לקרוס.
מסתבר, שאפילו כשאנחנו מרגישים חזקים וגדולים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מופתעים על ידי יצור קטן או אירוע שולי, שהורס לנו את כל הביטחון העצמי.
זה גורם להרגיש מאוד פגיע.
פתאום אין ודאות בכלום, גם ישוב הדעת והשלווה שלי מאבדים את כוחם.
למי לא קרה שתקלה קטנה הרסה לו תכנון של יום שלם?, אנחנו פגיעים כל כך...
לפעמים להכיר במוות עשוי להיות כל כך מפחיד, עד שנכחיש את קיומו.
לפני כמה ימים ראיתי עם הבן של תוכי מת שאוכלים אותו נמלים.
הוא לא הסכים לקבל בשום פנים שהתוכי מת.
"הוא לא מרגיש טוב" הוא פסק, “ניקח אותו לרופא שייתן לו תרופה".
כשחזרנו אחרי כמה שעות התוכי כבר לא היה שם. “הוא הבריא והלך הביתה" בני צהל בשמחה.
ההכחשה נובעת מחוסר האונים מול המוות.
שמעתי פעם את סבא שלי מודה שהספיק לו כבר לחיות, והוא כבר רוצה לסיים עם זה.
לא האמנתי לדבריו, קשה לי להבין איך אפשר להרגיש שמיציתי את החיים.
הילדים לא מבינים את המוות.
אנחנו אוהבים מאוד את החיים, ומרגישים צורך להיזהר מלאבד את חיינו.
במיוחד בגיל הילדות אנחנו לא מצליחים לחשוב על המוות בכלל. גם התחושה של מיצוי החיים זרה לנו מאוד עד גיל מסוים.
לכן כאשר ילד מבטא בציור שלו מוות, יש בכך גילוי חריף ביותר של פחד, של שבריריות החיים, במיוחד כשהגדול נהרג מהקטן באופן מפתיע.
הציור שהראה למבוגרים סימל בעיניו גילוי מדהים ונדיר לבני גילו. הוא אומר "תסתכלו, החיים אינם נצחיים, הם רצופים הפתעות ותקלות. הנה תראו - יש פה פיל שטייל לו בסוואנה מבסוט מהחיים, והופ, הנה הוא בתוך בטן של נחש שעד לפני שניה בכלל לא שם לב לקיומו.”
אם זה לא מפחיד אז מה כן?!
אז מה אפשר לעשות? מה הפתרון?.
נחזור על הפזמון - "מי שמאמין לא מפחד!”.
מה? למה? מה הקשר?
כי הפחד, כמו שהסברנו, הוא להודות שאנחנו לא יכולים לעבור את החיים האלה לבד, ואנחנו צריכים לקבל עזרה בחיינו, אבל מי יבטיח לנו שיש מי שיכול ורוצה לעזור?
כאשר יש בנו מודעות לאמונה, היא המשענת שחיפשנו ופחדנו להניח עליה את הגב.
יש על מי להישען, תמיד!
בעצם הגדרתה של האמונה, אנחנו מאמינים בטוב האלוקי -
"הטוב החפץ להטיב" (ספר הזוהר)
“טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו” (תהילים).
על ריבונו של עולם אפשר לסמוך שהוא רוצה לעזור לנו בכל שנזדקק, כי זו אמונתנו "כי אתה טוב ומטיב לכל" (תפילת שחרית).
האמונה היא שהאפשרות לעזור נמצאת בידו, ואם יש בנינו אמון אז אפשר להישען, ליפול אחורה לזרועות שאנחנו בוטחים בהן.
אמון זה אמונה.
תחושת החיסרון האישי מתמלאת כאשר ברור לי שתפקידי לעשות את המרב שביכולתי, ואני יכול לסמוך שיש מי שיעשה את החלק הנותר שלא ביכולתי.
בעצם אנחנו מחליפים את 'התוצאה' ב'השתדלות'.
כלומר, תפקידי הוא להשתדל בכל כוחי, ותפקידו של אלוקים הוא לדאוג שזה גם יצליח, אם זה מה שראוי לקרות.
כחלק מהאמון בריבונו של עולם, אני יודע, שהשאלה האם דברים מסוימים ראויים להצליח או שעדיף שיישארו בגדר שהשתדלות, היא שיקול הדעת שנתון בידיו.
אני יודע שהדבר הנכון בסופו של דבר יתרחש. תפקידי לעשות את הטוב שלו אני מסוגל, על התוצאות אני כבר לא אחראי.
מצד אחד על האדם יש אחריות טוטאלית על מעשיו,
כי אם הוא לא ישתדל בכל כוחו, או אם הוא יוותר לעצמו כי הוא חושב שהוא בזולה, אז לא יקרה כלום. ה' לא יגמור מלאכה שאתה לא התחלת.
ומצד שני אני מאמין שמה שצריך לקרות יקרה. וגם אם נכשלתי זה בסדר, אחרי הכל אני לא מושלם.
ביטא זאת יפה אביו של נחשון וקסמן ז"ל הי"ד שנחטף על ידי מחבלים. לאחר ימים ארוכים שכל עם ישראל נשא תפילה לשובו של נחשון בשלום, אך לבסוף נחשון לא חזר בחיים.
הוא אמר: "אנחנו עשינו את מה שמוטל עלינו, אבל לאבא מותר גם לפעמים להגיד – לא".
האמונה היא המשענת בהצלחות ובכישלונות יחדיו. הפחד מוצא את מנוחתו באמונה.
המדרש במסכת שבת (דף עז:) מספר שיש 5 סוגים של אימה בעולם, וכולן אימת חלש על הגיבור – הגדול מפחד מהקטן.
"המפגיע על הארי , היתוש על הפיל , אימת סממית על העקרב , אימת סממית על הנשר , אימת כלבית (דג קטן) על הלויתן." (מבחינה סמנטית, שמות שישמו בעבר באופן שונה, כך שלא מדובר בהכרח על אותן חיות כפי שהם קרויות בימינו).
מסביר המהר"ל מפראג (רבה של פראג מהמאה ה16), שאף אחד לא מושלם, ולכל אחד יש ממה לפחד. ומציאות חיים ללא אמונה עלולה להיות רצופה באימות מסוגים שונים.
ה' ברא בעולם יצורים גדולים וחזקים, שלכאורה בראש שרשרת המזון – אין להם ממה לפחד. ובכל זאת העולם מסודר כך שיש יצור קטן שהם מפחדים ממנו, על מנת ללמד אותנו, שאסור לאדם לסמוך על כוחו וגבורתו שהוא בלתי פגיע, שהוא מסודר בחיים. הנה גם האריה מפחד לפעמים ובורח על נפשו. בוודאי גם אנחנו זקוקים להישען על מישהו.
זו לא חולשה של דתיים, זה חלק מהאנושיות שבנו שזקוקה לעזרתו של ריבונו של עולם.
מסופר על שני חיילים בצבא הרוסי שישבו משועממים.
אמר אחד לחבר שלו "אני טוען שכל העולם מפחד מעכבר קטן". "איזה שטויות" אמר לו החבר, "אני מוחץ עכברים לארוחת הבוקר".
"אני אוכיח את זה". התעקש החייל, "בבקשה נראה אותך" חברו השיב.
"אנחנו מפחדים מהמפקד והמפקד מהקצין, נכון?” . "נכון" חברו הסכים.
"והוא מפחד מהגנרל והגנרל מפחד מהצאר. והרי כל העולם מפחד מאתנו הצבא הרוסי, אז גם כל העולם מפחד מהצאר." סיים החייל את דבריו.
"כן אבל הצר לא מפחד מאף אחד", ענה לו החבר. החייל הרוסי הנהן בראשו לשלילה.
"זו בדיוק הטעות שלך. הצר מפחד מאשתו. ואשתו מפחדת מעכבר קטן. יוצא שכל העולם כולו מפחד מעכבר קטן".
פחד זו תכונה טבעית ובריאה, כאשר היא מוצאת את מקומה הנכון בחיינו.
אם לא היינו מפחדים היינו אנשים חולים.
למשל, לאשתי יש בן דוד שלא מרגיש כאב ברגלים, לכן הוא מעז לקפוץ ממקומות גבוהים מאוד. בגיל 17 הוא היה צריך ברזלים שיקבעו לו את עמוד השדרה, כי הוא עמד להתפרק מהקפיצות הנועזות הללו.
הפחד הוא טוב, כל עוד הוא לא מוגזם ולא משטויות.
כשאנחנו מבינים מדוע אנחנו מפחדים, אנחנו לומדים לראות את הדברים שחשובים לנו באמת.
למשל, ילד שמפחד לאבד את הוריו, אם יתבונן בדבר יווכח עד כמה הוריו חשובים לו, ולכן פחד כל כך. דבר זה יכול לשפר את היחסים בניהם ברגע אחד, ויכול ליצור כבוד הדדי בזמן קצר, למרות ששנים ארוכות ניסו לבנות את זה בניהם ללא הצלחה.
פגשתי חבר שהיה שנים ארוכות בדיאטה ללא הצלחה. הוא הלך והשמין עד שהגיע למצב רופאי חמור מאוד. הרופא אמר לו שאם לא ייקח את עצמו בידיים, תוך חצי שנה הוא הולך.
הבחור הבין שזה חיים או מוות, והתחיל להקפיד על תזונה נכונה וספורט.
נפגשנו כמה חודשים אחרי, והבחור היה נראה טוב, שמח, חיוני וגם מבחינה רוחנית ראיתי שהתחזק.
"עד היום לא הבנתי מה זה לחיות" הוא אמר לי.
מסתבר שדווקא הפחד מהמוות הניע אותו להעריך את החיים. עד שהוא לא הבין שחייו הולכים ובורחים ממנו, הוא לא הבין עד כמה הם חשובים לו. ולכן לא היה לו את העוצמה הנפשית להתגבר על קשיים ותאוות רעות. רק כאשר הוא התחיל לפחד, פתאום החיים קיבלו משמעות, ואז היו לו את הכוחות הנחוצים כדי לשפר את מצבו הגופני. וממילא כאשר אדם מעריך את חייו גם מצבו הרוחני משתפר. העוצמות הנפשיות שלנו אינן עוברות בגנים, הם תלויים ביחס שלנו אל חיינו. לפעמים אנחנו זקוקים לפחד כדי להעריך דברים, זו לא חולשה של אנשים בשוליים, זה שייך לכולנו במידה זו או אחרת.
כאשר אנחנו מפחדים, אנחנו מתחברים לבורא עולם ומפנים לו מקום בחיינו. אנחנו מראים לו שאנחנו זקוקים לו ובוטחים עליו שהוא אכן יהיה שם בשבילנו. אנחנו גם מראים לו שאנחנו סומכים על שיקול דעתו - שהוא הוגן וישר.
ללא הרגשת הפחד לא היינו מרגישים את האמון שיש בנינו לבין אבינו שבשמים ובארץ. הפחד מהווה לנו ראייה שהאמונה היא חלק מהותי מחיינו.
אולי על זה נאמר: "אשרי אדם מפחד תמיד”.
