שמעתי כי הנך זקוק לפועל; הריני להציע את 

עצמי, אמר היהודי.

- בהחלט, השיב הגוי. זקוק אני לפועלים, ותוכל 

לעבוד אצלי.

- ברם, הסתייג היהודי, תנאי קודם למעשה הוא, כי 

לא תגבילני בזמני התפילה; אוכל להפסיק מעבודתי 

ולהתפלל לאלוקי כפי שארצה.

הגוי זעם על הבקשה. הוא חפץ להשיב בסירוב 

מוחלט, אולם נמנע מלעשות זאת. הצורך הדחוף 

שלו בפועלים, גבר על כעסו, ועל כרחו השיב בחיוב.

היהודי, רבי דוד פיינשטיין שמו, נכנס לעבודה אצל 

הגוי. 

הוא היה עושה את מלאכתו נאמנה, ומבחינה זו לא 

היו לגוי כל טענות שהן. רק ענין התפילה הכעיס אותו 

מאוד. רבי דוד לא היתה מתפלל בחופזה. תפילותיו 

נעשו בנחת ואת מילותיהן היה אומר כאדם המונה 

מעות. בעיני הגוי היה הדבר כבזבוז זמן, אולם ידיו 

היו כבולות: הלא רבי דוד התנה זאת מראש!

כעסו גבר מיום ליום. בכל עת אשר היה רואה את רבי 

דוד עומד ומתפלל בדביקות ובכוונה, היה מתמלא 

חרון עז, והדבר היה הולך ומתגבר מיום ליום. 

יום אחד, בעת שרבי דוד עמד בתפילת 'שמונה 

עשרה' כשעיניו עצומות, נעמד הגוי מאחור כשרובה 

בידו. הוא החליט להתעלל ברבי דוד עד אשר יחדול 

ממנהגי התפילה 'המשונים' לטעמו. הוא המתין 

לרגע בו רבי דוד ישתחוה, ואז, כך תכנן, הוא יירה 

מעליו כדי להטיל עליו פחד. או אז, הרהר לעצמו 

בהנאה מרושעת, יצנח היהודי תחתיו מפחד, או 

שינוס במהרה הרחק הרחק, ובין כך ובין כך יפסיק 

מתפילתו...

אכן, כך עשה. בעת שרבי דוד כרע ב'מודים' 

והשתהה באמירת התיבות 'מודים אנחנו לך שאתה 

הוא', כשהוא אומר את התיבות מתוך רגש הודאה 

ודביקות בה' תוך כדי שחיה, ירה הגוי ברובהו.

הכדור חלף בשריקה עזה מעל ראשו של 

רבי דוד, והגוי חיכך את ידיו בהנאה 

כשהוא מצפה מרבי דוד לנוס 

ולהמלט בבהלה...

אך לא כך היה!

רבי דוד סיים לומר את התיבות 'שאתה הוא', זקף 

את ראשו והמשיך לומר באותה התעוררות ובאותה 

דביקות את התיבות 'ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו', 

כאילו לא אירע דבר...

הגוי הביט בו היטב היטב 

כשהוא תמה על שתוכניתו 

לא יצאה לפועל. ואז, 

התחוורו לו הדברים היטב: 

הוא כלל לא שמע את 

הירייה. יתכן שאם היה 

שומע את הכדור חולף מעל 

ראשו, היה אכן נס ובורח, אך 

הוא לא שמע דבר. הוא כה 

היה דבוק בתפילתו, עד שכל 

רעש שבעולם לא יכול היה 

להפרידו ממנה.

הגוי נבהל מאוד, וכל גופו 

נעשה חידודים חידודים. 

הוא הבין כי איש קדוש עומד 

לפניו, וליבו נקפו על שחפץ 

להתעלל בו. רגשות הזעם 

האדירים שמלאו אותו קודם 

לכן, פינו את מקומם לרגשות 

הערצה. הוא החל להבין כי 

ברכה היא לו שהוא מעסיק 

אדם קדוש שכזה, והתחרט 

על מחשבותיו המרושעות.

מאותו רגע ואילך לא התלונן 

יותר על אריכות תפילתו 

של רבי דוד. אדרבה, הוא 

היה שמח לראותו עומד 

ומתפלל, והוא חש כי 

בתפילות אלו מגן רבי דוד 

אף עליו ועל כל הסביבה.

רבי דוד, שהיה אכן איש 

קדוש, חינך את בניו ואת בני בניו, לתפילה בכוונה, 

לדביקות בה' ולדביקות בתורה. וזכה לצאצאים 

צדיקים, גדולי תורה ותלמידי חכמים. נינו הוא הגאון 

הגדול, רבי משה פיינשטיין, זכר צדיק לברכה.

(באמונתו יחיה עמוד שלה)[/b]