בס"ד כז אדר א

אפשר לנוח...

השבת נקרא את פרשת פקודי, המסיימת את ספר שמות.

כאשר מגיעים לסיום הספר, לאחר שכבר עשינו את כל העבודה של ספר שמות, עד לסיום של "אלה פקודי המשכן", שזה החשבון והסה"כ של כל העבודה, כולל סיום הקמת המשכן בפועל, נראה כי סוף סוף עכשיו אפשר כבר "לנוח"!

אבל... בפועל רואים שדווקא פרשה זו מסתיימת בהמשך המסעות: "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בנ"י בכל מסעיהם גו'.."   ומסביר רש"י: "בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם, מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע כו', לפי שממקום החניה חזרו ונסעו לכך נקראו כולן מסעות".

התורה מוסיפה אודות עניין המסעות בכדי ללמד, שגם כאשר יהודי יכול להישאר לכאורה באותו מקום ולנוח, כי הגיע ל"תכלית השלמות", צריך, בשעת המנוחה לדעת ולהרגיש שמזה צריך להיות "חזרו ונסעו", למעלה יותר, עד שבחניה עצמה נרגש שהיא חלק מהנסיעה!

וכאשר נכנסים למנוחה מתוך הכרה שהיא חלק מהנסיעה,

מקבלים את הכוח להמשיך וללכת מחיל אל חיל!

שבת שלום ומנוחה!!

(מעובד מתוך שיחות ש"פ פקודי, ד' אדר שני התשמ"ט, הרבי מליובאוויטש)