מצב רוחו היה שפוף למדיי. כמה שבועות קודם לכן מעד ונפל, וסבל משברים בגופו. נוסף על כך סבל מעוד בעיות רפואיות, בשל גילו, שכבר נשק לתשעים. יומיים לפני חג השבועות תשס"ט החמיר מצבו והוא אושפז במרכז הרפואי סאניברוק שבטורונטו.

ר' פינחס פיינשטאט, תושב טורונטו, היה חסיד גור נלהב, שכל חייו חי חיי קדושה וחסידות בלי פשרות. למרות גילו המתקדם, מוחו היה צלול ועֵרני כשל אדם צעיר.

ידידו הטוב, הסופר הרב משה-יעקב קנר, אף הוא חסיד גור, נסע אליו כדי להביא לו את הטלית והתפילין שלו ולסייע לו להתפלל.

"כמה נורא", נאנח ר' פינחס באוזני ידידו, "קרב ובא חג השבועות, ואיפה אני? במרכז הרפואי, בין לא-יהודים, במקום להיות בבית-הכנסת ולשמוע את עשרת הדיברות".

הרב קנר הביט בו בעצב. בליבו הסכים עמו, ובכל-זאת ניסה לעודדו: "איננו יכולים לדעת איזו טובה עלולה לצאת משהייתך כאן", אמר והתכוון לשיפור הרפואי שבעזרת ה' יתחולל. אלא שמן השמים פירשו את הדברים בכיוון אחר.

לצידו של ר' פינחס שכב עוד חולה. הרב קנר סקר אותו במבט שטחי. הלה היה קשיש, בעל שער שיבה. בתחילה סבר שהאיש איננו יהודי. גם מספרם המועט של היהודים באוכלוסייה המקומית תמך בהשערה הזאת.

כאשר ר' פינחס החל לכרוך את רצועות התפילין על ידו, הביט בו החולה השני בעניין רב. לתדהמת השניים פצה את פיו ואמר ביידיש: "גם אני יהודי. שמי מאיר-מענדל. נולדתי בשידלובצה שבפולין. כשחגגתי בר-מצווה, לקח אותי אבי אל האדמו"ר רבי יחזקאל מאוסטרובצה הי"ד, והוא הניח עליי את התפילין. מיד לאחר מכן פרצה המלחמה הנוראה".

הרב קנר הסיק כי אירועי השואה גרמו ליהודי להתרחק מן היהדות. ואמנם, כשנשאל למקום מגוריו נקב בשכונה שכמעט אין יהודים גרים בה.

באותו רגע צלצל הטלפון סמוך למיטתו של מאיר-מענדל. כשהרים את השפופרת קרא בשמחה: "אה, מיסטר בליצֶר, מה שלומך? תודה שאתה מתקשר אליי. מצבי הוטב. בחדרי נמצאים יהודים דתיים. אחד בא להניח תפילין עם חולה יהודי"...

השם בליצֶר העיר במוחו של הרב קנר זיכרון עמום. לפתע נזכר. בליצר היה מכר של דודו, ולפני ארבעים שנה היגר מאנטוורפן שבבלגייה לטורונטו. הייתכן שזה המטלפן?

אף-על-פי שהסיכויים היו מועטים, העז ואמר למאיר-מענדל: "אנא אמור למיסטר בליצֶר שאחיינו של יונה שרייבר נמצא כעת לידכם!".

ההימור היה נכון. האיש מעברו השני של הקו שמח לקבל אה דרישת השלום. כעת כבר הרגיש מאיר-מענדל קִרבה רבה יותר אל הרב קנר. הלוא יש להם מכר משותף...

כשהסיר ר' פינחס את התפילין ביקש מידידו להתקרב אליו ולחש באוזנו: "נראה לי שהיהודי הזה לא הניח תפילין מאז בר-המצווה שלו. הצע לו להניח תפילין".

הרב קנר עשה כדבריו אך מאיר-מענדל סירב בנימוס. "אחשוב על כך, אם אשנה את דעתי – אודיע לך", אמר. תשובתו, גם אם נאמרה בכבוד, נשמעה נחרצת למדיי.

אלא שר' פינחס חשב אחרת. לפתע התנער ממיטתו, כאילו נמסכו בגופו הרצוץ כוחות מחודשים, והוא קרא בלהט אל שכנו: "מאיר-מענדל, יש לך עכשיו הזדמנות! עליך לתפוס את המציאה שהתגלגלה לידך!".

מאיר-מענדל עדיין עמד בסירובו, אך ר' פינחס לא התכוון לוותר. הוא פנה אל הרב קנר: "משה, אם תצליח לשכנע אותו שיניח תפילין, המלאכים בשמים יֵצאו בריקוד של שמחה! אנחנו עומדים יומיים לפני מתן תורה. נו, שכנע אותו".

הרב חכך בדעתו כיצד לשכנע את היהודי ואז נצנץ במוחו רעיון. הוא גחן לעבר מאיר-מענדל ולחש על אוזנו, כדי שר' פינחס לא ישמע: "לידך שוכב יהודי חולה ומלומד בסבל. מצבו הבריאותי אינו משופר, וגם מצב רוחו ירוד. אתה יכול לתרום לשיפור מצב רוחו וממילא גם לבריאותו. אנא, הנח תפילין ולוּ בעבור שכנך".

מאיר-מענדל הסכים. ידו הימנית הפשילה ברעד את שרוול ידו השמאלית, והיה ניכר שזה בא מהתרגשות ולא מחולשה.

ברגעים הבאים שרתה דומייה בחדר. מאיר-מענדל כרך את רצועות התפילין על ידו, ולאחר מכן הניח את התפילין של ראש. הוא הניח את ידו הימנית על עיניו וקרא: "שמע ישראל...".

באותו רגע הזדעזע גופו של מאיר-מענדל, והוא פרץ בבכי נסער. הדמעות ניגרו מעיניו ללא הפוגות. נראה שהוא עובר טלטלה רגשית עזה. "אינך יודע מה עשית לי", התייפח. "החזרת אותי באחת אל ימי ילדותי, אל הבית שלי... הכול חזר אליי. אבא, אימא... הרבי הקדוש מאוסטרובצה... התפילין שהניח לי!"...

דקות ארוכות געה בבכי בלתי-נשלט ולא הצליח להירגע. "אני מודה לך", אמר לאחר זמן, ונשא לעבר השניים מבט של הכרת תודה – "גמלתם עמי חסד!". עיניו ברקו עתה באור חדש.

(על-פי סיפורו של הרב קנר ב'המודיע')