בס"ד                                                   ערש"ק                                                             ב'   בטבת  התשע"ד

                      יוסף לי - אור - בפרשה - בא

  "" ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שִׁתִי  אֹתֹתַי אלה בקרבו   "(י, א)                                                          

בהמשך לפרשה הקודמת בה דיברנו בעניין שעשר המכות הם בחינת עשרה מאמרות ולא עלה בידי לפרט את שבע

המכות בהתאם לשבעה מאמרים. ואי"ה ויזכני לשלוח לקראת חג הגאולה הקרוב ריכוז של עשרת המכות בע"ה ב"נ.

והנה בפרשתנו הושלמו עשרת המכות ע"י ג' מכות אחרונות שהם ארבה חושך ובכורות, וכפי שכותב בעל הטורים:

'בא' גימטרייה ג' מכות. וידועה השאלה, שהיה צריך לכאורה לומר לו: לך ולא בא אל פרעה. אלא רצה לרמוז על ב'

מכות נוספות שיפגעו קשה מאוד בפרעה ובמצרים מה שלא היה עוד מימי אבותיו ועד הנה. וזה שכתוב: 'שתי אותותי

בקרבו' היינו מלשון שתֵי - ב' מכות, שהם ר"ת למפרע: בכורות ארבה כי מכת חושך הייתה בעיקר כדי להיפרע

מבני ישראל של האמינו בה' ובמשה עבדו.    

ומאותו עניין, נבוא בסייעתא דשמייא להסביר את ג' המכות דלעיל ע"פ סדר ביאתן ביחס למאמר במעשה בראשית.

ארבה - ובמעשה בראשית כתיב(בראשית כו-כח):ויאמר אלוקים נעשה אדם וגו' פרו ורבו ומלאו את הארץ וגו'. והנה

ידוע, ששלחו המצרים את הגברים לעבוד ולחרוש את האדמה יום ולילה בעבור למנוע פריה ורביה מעם ישראל. ולכן

דרשו חז"ל שיבוא ארבה שנקרא חילי הגדול ויפרע ממצרים שבקשו לאבד את ישראל שמשולין כחיל ה'(מ' ילמדנו). 

וכך נמצא, שבמכת ארבה השלים הקב"ה את שליטתו בד' יסודות הבריאה ארמ"ע שבהם מונהג העולם שהרי מכת

דם – יסוד מים, במכת כינים - יסוד עפר, מכת ברד - יסוד אש ובמכת ארבה - פעל יסוד רוח, שנאמר: 'ויהפך ה' רוח

ים'(שמות י). ומצרים הוצפה בארבה וכאשר ראה שהמצרים שמחים במכה זו כי יכלו לאכול ממנו מיד הביא שוב הרוח

ויישא את הארבה(שמו"ר פי"ג). ובזה תושלם הדעת שבכל ד' היסודות הנ"ל עושה בהם ה' יתברך כפי רצונו ובידו יכול

לשנותם בעת שיחפוץ. ובזה אפשר שרמז על מאמר נעשה אדם וכו' שהרי יצר את האדם מד' יסודות הנ"ל כמו שכתוב

(בראשית א): "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה", ופירש רש"י ז"ל: צבר עפר ומארבע רוחות - שהם בחינת

ארמ"ע כנ"ל שהרי שבכולם קיים יסוד הרוח כי הוא מחיה ומקשר את כולם. וזה רמז למה שכתוב(בראשית כב): והרבה

ארבה את זרעך וכו', ירבה לא נאמר אלא ארבה -רמז שבמכת ארבה רצו המצרים למעט את זרעו של אברהם אבינו

ע"ה ח"ו, ועל אפם וחמתם הריבוי של בנ"י היה על טבעי בחינת הריבוי של הארבה, עד שהגיעו לס' ריבוא שיצאו

ממצרים.

חושך - ובמעשה בראשית כתיב(בראשית ג-ד): ויאמר אלוקים יהי מְאֹרֹת ברקיע השמים וגו'. והנה, החושך שבא על

מצרים היה כפול ומכופל, כמו שדרשו חז"ל: חושך של גיהינום(שמו"ר י"ד, ג), ולכן לא היה סדר יום ולא לילה ע"י צבא

השמים עד שלא ראה איש את אחיו. והכוונה בזה שהיו בעם ישראל כאלה שלא האמינו בה' יתברך ובמשה עבדו,

כמובא במדרש(שם): שהיו פושעים בישראל שהיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת. ומכיוון שלא האמינו מתו

ארבעה מתוך חמישה היינו שמונים אחוז מהעם שהרי הקב"ה חוקר לב ובוחן כליות. וזה, למען יידעו וייראו כי אין

העולם הפקר אלא יש שכר ועונש כפרי מעלליו של האדם. ובמעשה בראשית הנ"ל שבו נבראו המאורות הגדולים

השמש להאיר היום והירח להאיר לילה בעבור להבדיל בין אור לחושך. ואפשר שבזה רמז לכך שע"י שלא שמשו

מאורות הרקיע החשיך מצרים כקודם בריאת העולם שהיה חושך על פני תהום. ובזה הוכיח שוב שהעולם אינו קדמון

אלא ברצונו מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ומלבד זאת, תמצא, שב' המכות דם וחושך התעשרו עם ישראל

כי במכת דם מכרו מים למצרים ובמכת חושך שאלו ממצרים כלי זהב וכלי כסף כי במכת דם היה מים לבני ישראל

שהם בחינת תורה כנ"ל, ובמכת החושך היה אור לישראל, שנאמר: 'היה אור במושבּותם' והאור הוא גם בחינת

התורה כנ"ל. כי מלבד שהיה צריך לקיים ויצאו ברכוש גדול רצה לרמוז כי העוסק בתורה יזכה לאורך ימים ושנות

חיים בעושר וכבוד כמו שכתוב(משלי ג): "אורך ימים בימינה בשמאולה עשר וכבוד".

מכת בכורות - ובמעשה בראשית אמרו חז"ל שהמאמר העשירי הוא: 'בראשית ברא אלוקים'. והנה במכת בכורות

גם לא נאמר ויאמר ה' וכו' כמו בכל המכות. במכה זו מתו כל בכורי מצרים מאדם ועד בהמה. ואע"פ שהיו המצרים

מתחבאים בתוך בתיהם של ישראל שהרי היו מסומנים בפתח הבית בדם הפסח על מנת שיהיה סימן לה' ולמשחית

לפסוח מעל בתיהם אבל זה לא עזר להם כי ישתבח שמו של הקב"ה שאין עוד מלבדו בעולם שיכול להצביע מי ומי

ההולכים, כמו שכתוב(ב"מ  סא):שהבדלתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור.

ומכה זו היא רמז על מאמר 'בראשית ברא' כנ"ל כי הבן הבכור הוא בחינת ראשון שהוא כמו ראשית כי ישראל גם

נקראים ראשית, כמו שכתוב(ירמיהו  ב): 'ראשית תבואתו' היינו בנו בכורו של השם יתברך, כמו שכתוב(בראשית מט):

בני בכורי וראשית אוני. והנה, הקב"ה האריך אפו עם פרעה ומצרים שהרי שכל מטרתו הייתה לאבד את בנו בכורו

של ה' יתברך היינו ישראל כנ"ל וכנגד כך מת כל בכורי מצרים כולל בנו בכורו של פרעה. וזו המכה היא עשר במספר

דייקא כדי לקיים את מה נאמר(אבות ה): להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ולתן

שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות.

וכפי שפירטנו בפרשה הקודמת את עניין ד' יסודות ארמ"ע שצריך לברר ע"י הדעת בין טוב לבין הרע שהרי לאחר

מכת בכורות תושלם הדעת, וע"י כך תתחזק האמונה כי האמונה היא נגזרת של הדעת. ולפיכך, יוכלו להשיב את

הדעת ללב ולעבוד את ה' בשמחה בעת קבלת התורה בהר סיני. ולכן, יש לנו בפסח מצוות עשה והיא: והגדת לבנך

לבנך דייקא כי הוא ראשית פריו של האדם, וזה יהיה חוק לישראל לך ולבניך עד עולם. ומובא במדרש(שמו"ר פי"ח),

כשם שעשיתי לכם עכשיו כך אני עתיד לעשות לכם לעתיד לבֹא, שנאמר(מלאכי ג): כי הנה היום בא בוער כתנור וגו'.

יהי רצון שנזכה לקיים מצוות עשה כנ"ל בכלל ובפרט בפסח והשם יתברך יחמול עלינו כאשר יחמול איש על בנו ונזכה

לגאולה ברחמים בקרוב, אכי"ר.

           פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

מי שיש לו אמונה - חייו חיים, אבל בלא אמונה חס ושלום אין לו חיים כלל; כי אין אדם שלא יעברו עליו תלאות רבות

והרפתקאות וצרות, כי אדם לעמל יולד, וכשיש לו אמונה, אפילו כשבאים עליו ייסורים וצרות חס ושלום יוכל לנחם

את עצמו כי השם יתברך ירחם עליו וייטיב אחריתו, והייסורין הם לטוב ולכפרה, כי כל מה שעושה השם יתברך

הוא בוודאי לטובה גדולה; אבל מחקֳר שאין לו אמונה, כשבא עליו איזה צרה אין לו למי לפנות, ואין לו במה להחיות

את עצמו, על כן אין לו שום חיים כלל, מאחר שהולך בלי השם יתברך ובלי השגחה רחמנא לִצלן; אבל ע"י אמונה

חייו טובים תמיד כנ"ל(סימן אמת ואמונה, אות נז). 

                                                  "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

            ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה