בס"ד                                          ערש"ק  - שבת מברכין                                        כ"ד   בטבת  התשע"ד

                      יוסף לי - אור - בפרשה - וארא

  " וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב  באל שדי, ושמי ה' לא 

   נודעתי להם    "(ו, ב-ג)                                                          

הנה, לאחר שנגלה אליו ה' יתברך מתוך הסנה, נשלח משה רבנו ע"ה לגאול את עמו וצאן מרעיתו, ביד חזקה

ובזרוע נטויה, מקליפת מצרים הקשה ופרעה בראשהּ. וכאשר משה הגיע לפרעה ביקש בשם ה': 'שלח את עמי'

וכו'. אך זה לא רק שלא שמע אלא שמאז שבא אל פרעה תכבד העבודה על האנשים. ומשכך, שב משה לה' ואמר

לו: 'למה הרעותה לעם הזה' וכו'. על כן, נחרץ גורלו ונענש, כפי שמובא במדרש: שנטל משה עכשיו את הדין שלא

ייכנס לארץ(שמו"ר פ"ה, כג). וזה שנאמר: 'וידבר אלקים אל משה' היינו דיבר אתו משפט כלשון רש"י ז"ל, כי השם

אלוקים מורה על מידת הדין, כמו שדרשו חז"ל: בקשה מידת הדין לפגוע במשה(שם פ"ו, א). אך מיד התערבה

מידת הרחמים, שנאמר: 'ויאמר אליו 'אני ה'' כי שם הוי"ה מורה על מידת הרחמים כפי שנדרש(שם): שבשביל

צער ישראל דבר כן, חזר(הקב"ה) ונהג עמו במידת רחמים. וחלילה לנו לחשוב שאדון הנביאים הרהר על דבריו

של מלך מלכי המלכים - הקב"ה, אלא שלא היה להוציא את דבריו בפיו כנ"ל כי הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט

השערה(יבמות קכא:). ונראה שזה בעצם ההבדל בינו לבין האבות הקדושים היינו שלמרות כל התלאות והייסורים

שעברו לא הוציאו מהשפה ולחוץ את אשר על לבם כי דבר שפתים למחסור(משלי יד:).

וזה: 'וארא' וכו' כלומר הקב"ה נראה לאבות 'בא-ל שד-י' כי זה השם הוא בחינת גבול, כמו שאמרו חז"ל (חגיגה יב):

שד"י - שאמר לעולמו די היינו הגבילו את עולמו בעת בריאתו שלא התפשט. רמז לכך שהאבות הקדושים לא

נזקקו מצד דיבורם להתערבות של מידת הרחמים. וזה שנאמר: 'ושמי ה' לא נודעתי להם', הודעתי אין כתיב,

רצה לומר שהאבות לא הרהרו על דבר ה', קל וחומר שלא הוציאו מפיהם כנ"ל, כי ידעו את הגבול הדק שאסור

לעבור. וע"פ זה אפשר לומר, לענ"ד, שמשה נענש דייקא בזה שלא ייכנס לארץ ולא בעונש אחר כי היה אפשר לו

שישיג את מעלת האבות בחינת שד"י בחינת גבול כנ"ל. ומשלא כך, לא עבר את הגבול לארץ בחינת מידה כנגד

מידה. ונראה לומר שלא רק הרועה הנאמן נזקק לשם הוי"ה ב"ה, בחינת רחמים כנ"ל אלא גם צאן מרעיתו. כי

ע"פ מידת הדין בני ישראל לא היו צריכים להיגאל מצד מעשיהם אלא שנגאלו בזכות השבועה של הקב"ה לאבות

הקדושים שנאמר(שמות ו, ה): 'ואזכור את בריתי'.

ודע, שעיקר גלות מצרים הייתה מחסרון הדעת כי כשאין דעת לא ניתן להבחין בין טוב לרע. וע"י זה נפגמת האמונה.

לכן שמשה רבנו ע"ה פנה לעם ישראל בציווי השם יתברך ואמר להם: 'פקוד פקדתי' אתכם מתחת לסבלות מצרים

היינו הגיע זמן הגאולה. אך לעם ישראל היה קשה להאמין למשה כי היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, כידוע. וזה

שנאמר(שמות ו, ט):"מקֹצר רוח ומעבודה קשה", היינו קצרה נשימתם מלהאמין שאפשר להם לצאת מהעבודה הקשה

היינו מעבודה זרה כי כל מצרים הייתה משוקצת בזה עד איבוד הדעת. ואפשר לומר אולי שהיום כמו אז, אומנם היום

אין לנו את סוג העבודה הזרה שבזמנם, אבל יש השתלטות החומר על הרוח בדרך קשה מאוד מאוד עד לבחינה של

עבודה זרה. על כן, שאומרים לאיש הישראלי שרחוק מדבר ה' שחייב להתעורר ולהתחיל להאמין בה' ובתורת משה

עבדו כי אוזל הזמן כי הגאולה הנצחית ממש בפתח, הדבר קשה עליו כמשא כבד, כי החומריות עוטפת אותו מכל

הכיוונים ומחשיכה לו את אור ה' יתברך, השם יצילנו!.

על כן, היה צריך להחזיר את הדעת ע"י עשר המכות דייקא בחינת מעשה בראשית. וזה בבחינת: בעשרה מאמרות

נברא העולם(אבות ה:). ולאחר המאמר העשירי דייקא ביקש הקב"ה מהאדם: תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי וכו'

(קהלת רבה ז, יג). מכאן, שהדעת הייתה בשלמות רק לאחר המאמר העשירי כי ע"י הדעת אפשר לברר את הטוב מהרע

מד' יסודות שבהם נברא העולם: אש, רוח, מים, עפר כי הם נמצאים באדם, כמו שכתוב(בראשית א): "וייצר ה' אלוקים

את האדם עפר מן האדמה", ופירש רש"י, צבר עפרו מארבע רוחות, שהם בחינת ארמ"ע כנ"ל כי יסוד הרוח מחיה

ומקשר את כולם. וזאת למען להשריש מחדש את הדעת והאמונה בהשגחתו ע"י כוח מעשיו הגיד לעמו. ואם תקשה

ובצדק שאולי היה מספיק רק ארבע מכות או מכה אחת כקושיית התנא שם באבות.  

אלא שאפשר אולי להסביר ע"פ מה שכתוב(פרי עץ חיים, שער אבי"ע): ד' אותיות של השם הקדוש הוי"ה ב"ה הם כנגד ד'

היסודות כנ"ל. ועל דרך שאמרו חז"ל: שראה הקב"ה בעת בריאת העולם שאין העולם מתקיים ע"פ מידת הדין לכן צרף

את מידת הרחמים כפי שנהג עם משה וצאן מרעיתו כנ"ל. כי בכל עשרת המכות כמובא במדרשים פגעה מידת הדין

במצרים לעומת השמירה וההשגחה שהיה לישראל ע"י מידת הרחמים כמו שדרשו חז"ל(שמו"ר פ"ו, ג): 'אלקים'(היינו דין)

על המצרים, אני ה'(היינו רחמים) על ישראל. כך תמצא למשל, במכת דם היאור נהפך לדם ובארץ גושן היה מים,

מכת בכורות: בכוריהם של מצרים מתו ושל ישראל לא וכן על זה הדרך. וזה שתקנו לנו חז"ל ד' כוסות בפסח כנגד

ד' גאולות והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לקיים מה שנאמר(תהלים קטז): "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" כי

'כוס' בגימטרייה עולה כמניין 'אלוקים' בחינת הדין אך בשם ה'(הוי"ה) אקרא היינו רחמים בשביל למתק את הדין בכל

ארבע יסודות כנ"ל בעבור בנ"י. אך לא זאת בלבד, כי זה השם הקדוש במילוי יודין(יו"ד ה"י וי"ו ה"י) דייקא עולה

כמניין חסד כי יוד עולה כמניין עשר בחינת עשרת המכות שהיו ברחמים בחינת ארך אפים ורב חסד ולכן גם לא גאלם

מיד אלא רק לאחר י"ב חודש בעבור שמא שארית עמו ישראל יעשה תשובה וישוב אל ה'. שנזכה בע"ה שתתמלא בנו

דעה לה' וניגאל היום כמו אז ברחמים גמורים, אכי"ר.

שראו שמה שעובר עליהם זה דרך הטבע כי שקעו בגילולי מצרים ונסתמו עיניהם מלראות את ההשגחה העליונה

מה שנכון שבנ"י

לא נגאלו מצד מעשיהם שהרי ידוע שהורדו והושקעו חזק בעבודה זרה עד שהגיעו למ"ט שערי טומאה רחמנא ליצלן.

וייתכן שמידת האלוקים היינו דין מלובשת בתוך הטבע כי אלוקים(=86) בגימטרייה הטבע(=86) ואפשר שראו שמה

שעובר עליהם זה דרך הטבע כי שקעו בגילולי מצרים ונסתמו עיניהם מלראות את ההשגחה העליונה. נמצא, שמצד

מידת הדין כנ"ל לא היו נגאלים חס ושלום.

על כן, היה צורך לפעול לגאולת מצרים מעל הטבע בחינת דין כנ"ל ומעל לגבול ולזמן כנ"ל. וזו הפעולה הייתה צריכה

להיות ע"י שם הוי"ה ב"ה וב"ש שהוא מעל הטבע והזמן.

ולמרות שם שד"י רומז על שידוד מערכת הטבע אך זה בלבד

לא יספיק לבני ישראל כי צריך התערותא דלעילא כלומר שפע של רחמים וחסד שהשתלשלו מלמעלה עד למטה לעולם

הזה ע"י הבורא יתברך ע"י שם הוי"ה שטרם נודע כוחו וגבורתו בעולם ושכל איתני הטבע כפופים לו ועושה בהם כרצונו

כפי שיפורט בע"ה בעשרת המכות.

דע, שעיקר גלות מצרים הייתה מחסרון הדעת כי כשאין דעת לא ניתן להבחין בין טוב לבין לרע. וע"י זה נפגמת

האמונה. לכן שמשה רבנו ע"ה פנה לעם ישראל בציווי השם יתברך ואמר להם: 'פקוד פקדתי' אתכם מתחת

לסבלות מצרים היינו הגיע זמן הגאולה. אך לעם ישראל היה קשה להאמין למשה כי היו משוקעים במ"ט שערי

טומאה, כידוע. וזה שנאמר(שמות ו, ט):"מקֹצר רוח ומעבודה קשה", היינו קצרה נשימתם מלהאמין שאפשר להם

לצאת מהעבודה הקשה היינו מעבודה זרה כי כל מצרים הייתה משוקצת בזה עד איבוד הדעת. ואפשר לומר

אולי שהיום כמו אז, אומנם היום אין לנו את סוג העבודה הזרה שבזמנם, אבל יש השתלטות החומר על הרוח

בדרך קשה מאוד מאוד עד לבחינה של עבודה זרה. על כן, שאומרים לאיש הישראלי שרחוק מדבר ה' שחייב

להתעורר ולהתחיל להאמין בה' ובתורת משה עבדו כי אוזל הזמן כי הגאולה הנצחית ממש בפתח, הדבר קשה

עליו כמשא כבד, כי החומריות עוטפת אותו מכל הכיוונים ומחשיכה לו את אור ה' יתברך, השם יצילנו!.

וזאת האמונה

היא נגזרת מהדעת כי כאשר הדעת תהיה בשלמות היינו ישכיל להבחין בין הטוב לרע על דרך האמת וע"י כך תתחזק האמונה.   

אם נתבונן בב' הפרשות שלפנינו היינו 'וארא' ו 'בא', שבהם מובא עשרת המכות, וסימנך: דצ"ך, עד"ש, באח"ב

(היינו דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, חושך ומכת בכורות), שניתנו על מצרים טרם הגאולה. כאשר

שבע הראשונות מתוכם מתוארות בפרשתנו ועוד שלוש בפרשה 'בא', נבחין בדבר מעניין והוא שבכל ב' הפרשות

הללו מופיע לרוב השם הקדוש והמפורש הוי"ה הגדול והנורא, מלבד ב' פעמים שתמצא את השם 'אלקים' האחד

ברישא של פרשתנו, שנאמר: "וידבר אלקים אל משה" וגו', ועוד פעם בהמשך: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי

לכם לאלקים" וגו'(שם ו, ז), וזולת אלו לא ראיתי עוד.

ולמרות שם שד"י רומז על שידוד מערכת הטבע אך זה בלבד

לא יספיק לבני ישראל כי צריך התערותא דלעילא כלומר שפע של רחמים וחסד שהשתלשלו מלמעלה עד למטה לעולם

הזה ע"י הבורא יתברך ע"י שם הוי"ה שטרם נודע כוחו וגבורתו בעולם ושכל איתני הטבע כפופים לו ועושה בהם כרצונו

כפי שיפורט בע"ה בעשרת המכות. 

ואם נתבונן בפרשה נגלה דבר מעניין

"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה'" וגו'

לעומת האבות שהיו מרכבה לשכינה ולהם הספיק שם שד"י שהוא בחינת גבול וזמן כמו

שכתוב (חגיגה יב): שד"י - שאמר לעולמו די כלומר בשעה שברא הקב"ה את העולם היה הולך ומתפשט וגער בו

והגבילו ע"י שם זה. על כן, בקשה מידת הדין לפגוע במשה(שם פ"ו, א). ולמרות זאת, ה' יתברך יודע ללבב ואין מידתו

כמידת בשר ודם כי באמת חס ושלום לחשוב שמשה רבינו ע"ה הרהר על מידותיו של ה' הגדול והנורא אלא צריך

לדעת שרצה בטובת כלל ישראל ובסיום השעבוד מיד. וזה שכתוב: ושמי ה' לא נודעתי להם כי בהם היה מספיק

לפעול ע"פ שם שד"י בחינת גבול וזמן כנ"ל כפי מעשיהם אך למשה הוצרך לומר שם הוי"ה כי זה השם מורה על

רחמים בחינת ארך אפיים ורב חסד.

ונראה לומר שלא רק הרועה הנאמן הוזקק לשם הוי"ה בחינת רחמים כנ"ל אלא גם צאן מרעיתו. כי מה שנכון שבנ"י

לא נגאלו מצד מעשיהם שהרי ידוע שהורדו והושקעו חזק בעבודה זרה עד שהגיעו למ"ט שערי טומאה רחמנא ליצלן.

וייתכן שמידת האלוקים היינו דין מלובשת בתוך הטבע כי אלוקים(=86) בגימטרייה הטבע(=86) ואפשר שראו שמה

שעובר עליהם זה דרך הטבע כי שקעו בגילולי מצרים ונסתמו עיניהם מלראות את ההשגחה העליונה. נמצא, שמצד

מידת הדין כנ"ל לא היו נגאלים חס ושלום.

על כן, היה צורך לפעול לגאולת מצרים מעל הטבע בחינת דין כנ"ל ומעל לגבול ולזמן כנ"ל. וזו הפעולה הייתה צריכה

להיות ע"י שם הוי"ה ב"ה וב"ש שהוא מעל הטבע והזמן.

ולמרות שם שד"י רומז על שידוד מערכת הטבע אך זה בלבד

לא יספיק לבני ישראל כי צריך התערותא דלעילא כלומר שפע של רחמים וחסד שהשתלשלו מלמעלה עד למטה לעולם

הזה ע"י הבורא יתברך ע"י שם הוי"ה שטרם נודע כוחו וגבורתו בעולם ושכל איתני הטבע כפופים לו ועושה בהם כרצונו

כפי שיפורט בע"ה בעשרת המכות.

בשתי הפרשות וארא ובא מתוארות עשרת המכות, וסימנך: דצ"ך, עד"ש, באח"ב (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, חשך ומכת בכורות).  שבע ראשונות מתוארות בפרשתנו

ושלוש בפרשה הבאה. וצריך להבין מה הטעם בעשר המכות שהרי אפשר היה להכות במכה אחת חזקה ולגאול את עם

ישראל. וכן כתוב בהמשך(בראשית ו): לכן אמר לבני ישראל אני ה' וכו'. ויש להבין איך השם הקדוש הוי"ה ב"ה וב"ש יפעל

בבנ"י ויצליח להעלותם ממ"ט שערי טומאה שנפלו בהם, כידוע.

ודע, שעיקר גלות מצרים הייתה מחסרון הדעת. לכן שמשה רבינו דיבר אל עם ישראל לא שמעו לו. וזה שנאמר(בראשית ו):

מקֹצר רוח ומעבודה קשה כלומר לא האמינו בה' ובמשה עבדו כי היו בשיא הטומאה שהרי כל מצרים הייתה עבודה זרה.

וכפי שניתן לראות במציאות היום יומית אשר עובר על כ"א מה שעובר עליו ולדעתו הדבר לא טוב ולכן מתקצרות נשימותיו בחינת

קוצר רוח כי קשה להאמין בהשגחה העליונה בעת שנמצאים בחושך.

וזאת האמונה היא נגזרת מהדעת כי כאשר הדעת

תהיה בשלמות היינו ישכיל להבחין בין הטוב לרע  על דרך האמת וע"י כך תתחזק האמונה.     

על כן, היה צריך להחזיר את הדעת ע"י עשר המכות דייקא בחינת מעשה בראשית. וזה בבחינת: בעשרה מאמרות נברא

העולם(אבות ה:). ולאחר המאמר העשירי דייקא ביקש הקב"ה מהאדם: תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי וכו'(קהלת רבה ז, יג).

מכאן, שהדעת הייתה בשלמות רק לאחר המאמר העשירי כי ע"י הדעת אפשר לברר את הטוב מהרע מד' יסודות שבהם

נברא העולם: אש, רוח, מים, עפר כי הם נמצאים באדם, כמו שכתוב(בראשית א): "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה",

ופירש רש"י, צבר עפרו מארבע רוחות, שהם בחינת ארמ"ע כנ"ל כי יסוד הרוח מחיה ומקשר את כולם. וזאת למען להשריש

מחדש את הדעת והאמונה בהשגחתו ע"י כוח מעשיו הגיד לעמו. ואם תקשה ובצדק שאולי היה מספיק רק ארבע מכות או

מכה אחת כקושיית התנא שם באבות.  

אלא שאפשר אולי להסביר כך: שאומנם ד' אותיות של השם הקדוש הוי"ה ב"ה וב"ש הם כנגד ד' היסודות כנ"ל(פרי עץ חיים, שער אבי"ע).

ועל דרך שאמרו חז"ל: שראה הקב"ה בעת בריאת העולם שאין העולם מתקיים ע"פ מידת הדין לכן צרף את מידת הרחמים.

כי בכל עשרת המכות כמובא במדרשים פגעה מידת הדין במצרים לעומת השמירה וההשגחה שהיה לישראל ע"י מידת

הרחמים כמו שדרשו חז"ל(שמו"ר פר"ו, ג): 'אלקים'(היינו דין) על המצריים. אני ה'(היינו רחמים) על ישראל. כך תמצא למשל, במכת דם היאור נהפך לדם ובארץ גושן היה מים, מכת בכורות: בכוריהם של מצרים מתו ושל ישראל

לא וכן על זה הדרך. וזה שתקנו לנו חז"ל ד' כוסות בפסח כנגד ד' גאולות והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לקיים מה

שנאמר(תהלים קטז): "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" כי 'כוס' בגימטרייה עולה כמניין 'אלוקים' בחינת הדין אך בשם ה'(הוי"ה)

אקרא

היינו רחמים בשביל למתק את הדין בכל ארבע יסודות כנ"ל בעבור בנ"י. אך לא זאת בלבד, כי זה השם הקדוש במילוי יודין

(יו"ד ה"י וי"ו ה"י) דייקא עולה כמניין חסד כי יוד עולה כמניין עשר בחינת עשרת המכות שהיו ברחמים בחינת ארך אפים

ורב חסד ולכן גם לא גאלם מיד אלא רק לאחר י"ב חודש בעבור שמא שארית עמו ישראל יעשה תשובה וישוב אל ה'. שנזכה

בע"ה שתתמלא בנו דעת לה' וניגאל היום כמו אז ברחמים גמורים, אכי"ר.

ודרשו חז"ל(שמו"ר פר"ו, ג):'אלקים'(היינו דין) על המצריים. אני ה'(היינו רחמים) על ישראל

ולפי שנסתכל הקדוש ברוך הוא, שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במדת רחמים

            פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כל הצרות והייסורים והגלות, וכל החסרונות שיש לאדם, הן פרנסה או בנים או בריאות הגוף וכו', הכול הוא רק לפי ערך

חסרון הדעת; וכשנשלם הדעת אזי נשלם כל החסרונות. ועיקר החיים הנצחיים יהיה לעתיד מחמת הדעת, שתתרבה

הדעת, שידעו הכול את ה' יתברך, וע"י זה ייכללו באחדותו, ואז יחיו חיים נצחיים כמוהו, כי ע"י הידיעה ממנו יתברך

נכללים בו יתברך, שזה עיקר שעשוע עולם הבא. על כן צריכים לשמור את הדעת והמחשבה מאוד שיהיה בקדושה,

לשמור ממחשבות רעות, ולחשוב תמיד מחשבות בתורה ועבודה, ולהשתדל להגיע לדעת דקדושה שבו תלוי הכול כנ"ל

(סימן דעת, אות ב).

                                                  "נר ה' נשמת אדם  "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

            ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה