משה, באמת, צועק לשמים: "למה הרעות לעם הזה?!" (אוי, כמה שבא לצעוק כמוהו...).

"מאז באתי אל פרעה . . הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך!" (איפה משיח, איפה?!)

בפרשת השבוע ה' עונה לו על הטענה הקורעת הזו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" - הם נתנסו בהרבה נסיונות, ולא הרהרו אחר מידותי...

נו, אז מה לכן? משה לא ידע על דרכם של האבות? משה אפילו עמד בדרגה רוחנית גבוהה מהם, והנה הוא בכל זאת מוצא לנכון לצעוק: "למה הרעות?!"....

על פי הקבלה, יש שכל ויש מידות (חסד, גבורה וכו'). המדרגה של משה היא מדרגת החכמה. מדרגת האבות היא מדרגת המידות.

במידות יש נטיה לקבלת עול: ככה נגזר למעלה, וזהו. מנגד, השכל שואל שאלות, רוצה להבין...

כמה שזה מדבר לכאן ולעכשיו שלנו!

מצד אחד, עומדת נצחית התשובה של הקב"ה בפרשה שלנו:

נכון, האסונות תוכפים, הגלות לא נגמרת, החושך גדול ולא רואים אור. נכון, קשה מנשוא, כואב ולא מובן. אבל כשעומדים לקראת גאולה, צריכים לקחת את של האבות: ללכת הלאה בלי לשאול שאלות. אמונה נטו.

מצד שני, נשארת נצחית גם הזעקה של משה. כשיהודי נמצא בגלות, ורע לו, ומבולבל לו בין אור לחושך, אז לצד האמונה, שהחושך הזה מוביל לטוב, הוא צריך לצעוק:

למה?! ל-מ-ה?! עד מתי???

והצעקה הזו לא נוגדת את האמונה!

השכל, בודק בכלים שלו את הענינים, וצועק "למה הרעות?", כי כך רוצה האלוקים, שהשכל יגיב באמת שלו.

לצדה של הצעקה הזו ובמקביל לה, תתגבר דרך האמונה של האבות, לא להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה.

ויהודי יכול וצריך לחיות עם הפרדוקס הזה, עם שני הצדדים האלה בנפש.

אמונה שלמה ובלתי נתנת לערעור, וגם צעקה :די לגלות, אנו רוצים משיח עכשיו!!!!

(באדיבות חב"ד הודו)