בפרשת שמות, לצד סיפור הגלות והשעבוד במצרים, מתוארים גם ניצני הגאולה – לידת משה רבינו, והציווי של השם למשה לקבל את השליחות להוציא את ישראל ממצרים.

שם הפרשה, 'שמות', מבטא לכאורה רעיון לא מהותי. שם אינו דבר שאדם חייב אותו כדי להתקיים. שם נחוץ לאדם אך ורק כדי שאחרים יתקשרו אתו. מדוע אם כן בפרשה שנקראת בשם לא מהותי – 'שמות' – נכתב על התחלת הגאולה, שמהווה בוודאי עניין מהותי?

אולם האמת היא, ששם כן קשור במהותו של אדם. הגורם המעורר ביותר תשומת לב היא קריאה בשם. הקריאה בשם פונה לעצם הנפש, ולכן זו הדרך המגרה ביותר את המודעות. הדוגמה הקיצונית ביותר היא מאדם ששקע בעילפון: לא מנסים לעוררו על-ידי שמזכירים תכונות שלו, ואפילו אלו תכונות מובהקות ביותר, אלא צועקים לו בשמו.

כאשר עם ישראל נמצאים בגלות הם שרויים בעילפון רוחני. זו עת בה המוח מתקשה להכיל תובנות אלוקיות והלב מתקשה לפתח תחושות של אהבה ויראה לקדוש-ברוך-הוא. במצב כזה, הדרך היחידה לעורר את עם ישראל ולהביאם לידי גאולה, היא על-ידי קריאה בשמם. כלומר, על-ידי שמגרים את עצם הנפש היהודית, שנותרת תמיד, בכל מצב, נאמנת לאמונה.

זו אפוא הסיבה, שהתחלת הגאולה מתוארת בפרשה שנקראת 'שמות' – כי רק הקריאה בשם, הפנייה לנקודה היהודית של הנשמה, היא זו שיכולה להוציאם מהגלות.

כך בגאולת מצרים וכך גם בגאולה האמיתית והשלמה. מוטל עלינו לגרות את עצם הנפש היהודית שבנו ולגרום לה להתבטא בגילוי – מצב שיגיע לשיא שלמותו בגאולה, תכף ומיד ממש.