כבוד אב ואם לאחר מותם
א) יש הלכה שראוי לו לאדם לגור במקום בו דרו אבותיו, משום כבוד אבותיו, וזה אפילו לאחר פטירתו של אביו.
אמנם אם ישנה סיבה רצינית מדוע לעזוב את המקום בו דרו אבותיו- כגון משום שהמקום בו דרו אבותיו אינו מקום תורני מידי או שאין בו מקורות פרנסה- מותר לו לעזוב.
אגב, הרבה פעמים כאשר אנשים הולכים לטיול לישוב ותיק כלשהו, מיד השאלה הראשונה שהם שואלים את אנשי המקום היא "האם גרים כאן הנכדים של מישהו מדור המיסדים שיוכלו לספר לנו על ההיסטוריה של המקום", ומכאן אפשר ללמוד שלא רק ההלכה אומרת לנו לגור במקום שבו גרו אבותיו של אדם, אלא אף מצד הסברה הישרה.
דומני, שבארץ בימינו, רוב האנשים אינם מקפידים לגור דווקא במקום שבו גרים האבות.
ב) יש נוהגים לעלות על קברי ההורים, ובמיוחד ביום השנה לפטירתם, היו מחכמי ישראל שערערו על מנהג זה, משום שבית קברות הוא מקום של טומאה, וזו לא הדרך להנציח את זכרם של ההורים, רק באמצעות תורה תפילה ומעשים טובים, אולם המציאות מראה שרוב העולם כן נוהג לפקוד את קברי אבותיו.
ג) מהי הסיבה לכך שעל ההלכה הראשונה שהזכרתי לא כל כך מקפידים, ועל ההלכה השניה שהזכרתי כן מקפידים ??
ד) הסיבה לכך , לדעתי, היא שאנשים בימינו נתפסים לחיצוניות.
הם חושבים שאם הם יעשו פעולה חיצונית וטכנית כמו עליה לקבר ההורים בזה הם יכבדו אותם.
ה) יותר קשה מכך זה לא לעשות פעולה טכנית וחד פעמית, כעלייה לקבר, אלא פשוט להמשיך את המורשת ואת המסורת ואת אורח החיים (התורני, כמובן) של ההורים.
ועוד אפשר להוסיף, שאנשים חושבים שאפשר לעבוד את הקב"ה דווקא דרך מפגש עם המוות (כמו עלייה לבית הקברות) ולא ניתן לעבוד את הקב"ה גם- ובעיקר- דרך מפגש עם החיים, כאשר אתה חי את החיים בצורה נכונה.
זה אולי גם יכול להסביר למה יש אנשים שנלחמים על פינוי בתי קברות, ולא נלחמים על נושאים הקשורים בחיים, כמו- מלחמה נגד ההפלות, הכול נובע מתוך התפיסה המוטעית שהדרך לעבוד את הקב"ה זה באמצעות המוות, בעוד שהאמת היא שעיקר עבודת הקב"ה זה באמצעות החיים- חיים של תורה, גמילות חסדים וצדקה.
