"ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותם בלבד" [סופרים,כ,ד]

אמירה זו שגורה בפינו מידי ערב בחנוכה. האם "לראותם בלבד" משמעותו חיוב לראות את הנרות, או שאין בכך חובה, שכן המצווה היא להדליק נרות, והכוונה בנוסח מבטאת את היתר הראיה לעומת הנאה מאור הנרות האסור. נפקא-מינה: מי שאינו בביתו, ובני הבית מוציאים אותו ידי חובה בהדלקתם, שהרי "מצוות חנוכה –נר איש וביתו", האם ידליק בעצמו בברכה במקומו? אם חובה לראות –רשאי להדליק בברכה במקום הימצאו כדי שיראה נרות חנוכה, וכך פוסק הרמ"א (תרע"ז,ג ) ואילו אם המצווה רק בהדלקה- לא יברך כי תהיה זו ברכה לבטלה, שהרי יוצא בהדלקה שבביתו בלא נוכחותו, וזוהי עמדת השו"ע. ופסק המשנה-ברורה שיתכוון שלא לצאת בהדלקת בני הבית ואז יוכל לברך (תרע"ז,סקי"ד).

נפקא-מינה נוספת: מעמדו של העיוור בחג האורים. האם רשאי להדליק בברכה ככל מצוה אחרת שאין הוא פטור ממנה, או -במידה ויש משמעות לראיית הנרות –לא יברך, והריהו אנוס מלקיים המצווה.

להלכה, לכל הדעות עדיף שמישהו אחר מבני הבית יברך, לרבות אשתו. ואם לא -לדעת מהרש"ל ומג"א רשאי להדליק בברכה (תוך סיוע מעשי של אדם אחר) כי אפילו אם נסבור שאין טעם בהדלקה ללא אפשרות ראיה, מ"מ בנרות חנוכה ה"פרסומי ניסא" הוא הרעיון, וגם אם המדליק עצמו אינו רואה, יוכלו אחרים לראותם ובכך לפרסם. וכשם שעיוורת מדליקה נרות שבת ומברכת, שכן האור יועיל לכולם ובעקיפין גם לה עצמה. ודעת היעב"ץ שהעיוור לא יברך (במשנה-ברורה, תרע"ה,סק"ט)  . וב"ערוך השולחן" סיכם: "נכון ככל האפשר שיתרחק הסומא מלברך" (תרע"ה,ה)

אכן נראה שאם הימנעות מהדלקה תגרום לעיוור עצבות  ו"חלישות הדעת" –רשאי לסמוך על המתירים להדליק בברכה. ומי שראייתו כבדה אך הוא יכול להבחין באור הנרות במעורפל –לכל הדעות ידליק בברכה.