כבה שחורה, שבה הובלו אסירים שנעצרו בעוונות חמורים, עשתה את דרכה אל בית-הכלא המבוצר בפטרבורג. בתוכה ישב רבי שניאור-זלמן, בעל התניא, שנאסר בעקבות הלשנה.

בהלה אחזה את החסידים בימים הראשונים. הם אף לא ידעו אם הרבי בחיים. למרבה הנס, בכיר בבית הכלא, שהיה מלומד גדול, התוודע לגדולתו הרוחנית של האסיר וביקש לסייע לו. נודע לו כי האדמו"ר מסרב לאכול מטעמי כשרות. הוא יצר קשר עם חסיד תושב העיר, וביקשו להכין בעבורו ריבת פירות.

החסיד, ר' מרדכי לעפלי שמו, הבין כי יש דברים בגו, ולכן טמן בתחתית המאכל פתק ובו שאל "למי מיועד האוכל?". הרבי ראה את הפתק, השאיר מעט מהריבה בכלי ותחתיו הניח פתק אחר ובו כתב את שמו, ציין כי הוא כלוא במבצר בפטרבורג, וביקש כי "לייב מיאנוביטש ייסע לווילנה".

שמחתם של החסידים הייתה גדולה מעצם דרישת-השלום מהרבי והידיעה על מקום הימצאו. בלי שהיות שלחו את החסיד לייב מיאנוביטש לווילנה, אף-על-פי שמטרת הנסיעה לא הייתה ידועה.

לייב זה היה אחיינו של הגר"א. הוא נעשה חסיד, אך הדבר לא היה ידוע בקרב המתנגדים לחסידות, וכך היה יכול להתהלך ביניהם כאילו הוא אחד מהם. באין לו מטרה מוגדרת ישב כל היום בבית-המדרש ולמד, אך גם התאמץ להאזין לשיחותיהם של הסובבים אותו.

באותה עת נחקר אדמו"ר הזקן על ההאשמות שטפלו עליו המלשינים. הם הציגו לו סדרת שאלות על שיטת החסידות ואורחותיה. היו שאלות שהרבי הביע את רצונו להשיב עליהן בכתב, כי קשה עליו לבאר זאת היטב בדיבור, והחוקרים הסכימו להצעתו.

הרבי כתב את התשובות בלשון הקודש, והחוקרים שלחו את הדברים לווילנה, כדי שדבריו יתורגמו לרוסית.

יום אחד שמע לייב את יושבי בית-המדרש מדברים על המאמר שנשלח למתרגם בווילנה. באותו רגע הבין היטב לשם מה שלחו אדמו"ר הזקן לעיר. עוד באותו יום בא החסיד אל בית המתרגם, ובהיכנסו פנימה החל להתחנן לפניו על נפש אדמו"ר הזקן, כי חלילה לא יעשה שום שינוי וזיוף בדברי הרבי, אלא יתרגם את דבריו בדיוק כפי כוונתו הקדושה.

המתרגם ניסה להרגיע את החסיד. ראשית, אמר לו, הוא חייב לתרגם בנאמנות למקור, וזה מה שיעשה. שנית, המאמר נשלח לעוד מתרגם, וכל שינוי בתרגום ייצור סתירה בין התרגומים. שלישית, גם אם ירצה לא יוכל לשנות, שכן הכותב כתב כל מילה בדיוק רב כל-כך, עד שבשום אופן אי-אפשר לשנות מהכוונה האמיתית.

אולם החסיד לא נרגע ואמר למתרגם: "הרב שלנו איש אלוקי, ומאחר ששלח אותי לכאן, ודאי יש דברים בגו. לא אזוז מכאן עד אשר תבטיח לי שתתרגם בדיוק על-פי האמת".

המתרגם הבטיח לו כי כך יעשה, ואף סיפר לו כי באו אליו קודם לכן אנשים ממחנה המתנגדים, ואכן ביקשוהו לעוות את התרגום כפי שיורו לו, אך הוא, בהיותו איש אמת, לא היה מוכן לכך ודחה אותם למחר. "עתה", הציע האיש, "לך לביתך ושוב אליי מחר בטרם יבואו הם, ותראה מה יהיה".

למחרת בא לייב השכם אל בית המתרגם. זמן מה לאחר מכן ראה המתרגם מהחלון את המתנגדים קרבים ובאים. הוא פנה אל לייב וביקשו להסתתר בחדר הסמוך ולהמתין. בינתיים נכנסו הללו והחלו להפציר במתרגם ולשדלו לעשות את הזיופים שביקשו. הם 'הסבירו' לו כי הכותב הוא אדם מסוכן, ואם הוא, המתרגם, יעשה כדבריהם יהיה שכרו גדול ויזכה לכל הטוב בעולם הזה ואף בעולם הבא שכרו שמור.

כאשר ראה המתרגם כי אינם חדלים מלהציק לו, הבטיח כי יעשה כדבריהם וימסור להם העתק ממה שכתב. שמחים וטובי לב נפרדו ממנו והלכו.

אך יצאו הללו מביתו יצא החסיד ממקום מחבואו בדמעות בעיניו פנה אל המתרגם בתחנונים: "הלוא הבטחת לי! כיצד יכולת להסכים לדרישתם?!".

הרגיע המתרגם את לייב ובחיוך אמר: "אתה תראה כי לא אשנה מאומה בדיבורי. הלוא תבין כי אילו היה בדעתי לעשות כדבריהם, לא הייתי מזמינך לבוא אליי. ועל דבר הבטחתם לשכר בעולם הבא, מאמין אני כי שכר גדול בהרבה אקבל על הצלת נפשו של הרבי וכל ההולכים בעקבותיו. הבטחתי להם לעשות כדבריהם רק כדי שירפו ממני.

"זאת אעשה", הוסיף האיש, "אכין שני תרגומים. האחד, כפי שביקשו, אך הוא יישאר אצלי, ואילו תרגום שני יהיה נאמן למקור ואותו אמסור בנוכחותך לדואר, ואתה תראה במו עיניך שהנני שולחו לעיר הבירה".

ואמנם, המתרגם עשה כפי שהבטיח. אחרי שלייב ראה את התרגום הנכון ונוכח בשיגורו בדואר, הודה למתרגם מאוד על יושרו וטוב ליבו, ונפרד ממנו בברכה. בכל-זאת נשאר בווילנה, כי עדיין לא ידע אם הסתיימה שליחותו. כך שמע מפעם לפעם על מזימות נגד החסידים, ודיווח עליהן מיד לחבריו.

עד שיום אחד ניתר ליבו משמחה על השמועה שפשטה בעיר, כי קרוב יום שחרורו של אדמו"ר הזקן. או-אז ידע כי משימתו הושלמה וכי יכול הוא לשוב אל ביתו. לא עבר זמן רב ובשורת גאולת אדמו"ר הזקן נודעה בכל תפוצות ישראל, לשמחת כלל החסידים.