כותבת משפט ומוחקת. מוסיפה עוד מילה וחוזרת אחורנית. משהו תקוע ולא זורם. אין שטף רעיוני וזרם כתבתי. הלב כבד אבל המילים עצורות, כאילו חבויות להן עמוק בתוך ארגז כלים שממאן להיפתח. המפתח המתאים טרם הצליח לפתוח את המנעול.

מחשבות רצות במוח בקצב מסחרר, אלפיות שנייה שבו המוח מצלם מידע, מקליט, זוכר ומאחסן. טריליוני פרטי מידע שאגורים בתוך מכונת הפלא האנושית, הלוא הוא המוח.

אבל מה בסה"כ רציתי לכתוב? מה רציתי להוציא מהלב החוצה? אך כאמור, לפעמים המקבץ והסנכרון של הדברים נתקע ועומד מלכת. אתה רוצה לומר דברים, לכתוב אותם, לבטא את עצמך, לתת ביטוי למחשבות , אבל הן בשלהן מסרבות לשתף פעולה, מסרבות להיפתח ולצאת החוצה.

בהמשך לתשובה של השאלה מהפסקה הקודמת , התשובה היא "לא יודעת". לא יודעת מה רציתי לכתוב ולא יודעת מה רציתי להוציא מהלב החוצה. לפעמים אנחנו חווים דברים ומרגשים תחושות אבל אין להם הסבר.

האסכולות השונות בפסיכולוגיה ימצאו תשובה של התת מודע, טראומות מהעבר, תחושות אסוציאטיביות, ירידת מתח, ירידת סרוטונין במוח ועוד. אבל לפעמים לא נמצא לזה הסבר ו/או תשובה, לתחושה שבה כאילו מתיישבת עלינו עננה כבדה מעיקה.

רבנו הקדוש, רבי נחמן מסביר בהקשר הזה דבר מאוד יפה ומעניין,  קיימים עשרים וארבעה בתי דין של מעלה כאשר בן אדם נשפט בהם לפי מעשיו כל שעה ושעה. אם עשה מעשה טוב יישפט לזכות ואם חלילה עשה מעשה רע יישפט לחובה, ככזה יכול אדם להרגיש פתאום, כביכול ללא סיבה, לא טוב וליפול חלילה לעצבות. כלומר, המעשים של האדם הם אלו שגורמים לו איך וכיצד לחיות, ומסתברא גם מה להרגיש.

השבוע במפגש חברתי מהנה, חברה קרובה ספרה לי על התנכלות של הבוסית שלה במקום העבודה. אותה בוסית, צוירה כאישה אסרטיבית דעתנית ופוליטיקלי - קורקט בעלת לשון חלקלקה וצרובה, שאינה בוחלת באמצעים לדרך ולרמוס בני אדם.

כאשר חברתי ספרה לי על התנהגותה הבהמית, הבעתי מורת רוח רבה ואפילו כעסתי בעבור חברתי. אחרי שנפרדנו ונסעתי לכיוון ביתי, חשבתי ביני לבין עצמי, מדוע בורא עולם העביר לי את המידע הזה. למה היה חשוב לי לקבל את המידע , שהבוסית של החברה שלי מתנהגת איום ונורא, מתנכלת לה, מביכה אותה, משפילה ורומסת אותה.

במהלך היום אנחנו מוצפים בזרמי מידע שונים ומגוונים ולכל דבר ועניין כמובן שישנה את החשיבות שלו, שהרי הכול בהשגחה פרטית ומדויקת ושום דבר אינו סתם. בקשתי מבורא עולם שיראה לי מדוע קבלתי את המידע הזה.

תוך כדי מחשבה בסוגיית ה-"למה" קבלתי את המידע הזה, התסנכרן לי באופן מזעזע תשובה חיונית, שאומנם גרמה לי רגשי אשם וצר גדול, אבל במקום להתבכיין החלטתי לקחת אחריות למעשיי.

בורא עולם, אב רחמן, האיר לי כמו באפקט המראה את הדברים שבדיוק רב הייתי צריכה לשמוע ואולי גם להתנער מהם ולהתעורר. כשאנחנו עושים דברים, איננו מסוגלים לראות ולבחון את התנהגותו באופן אובייקטיבי. במקרים רבים נמצא את אפקט הצמצום; שאומר למשל, אם אנחנו עשינו משהו לא ראוי נסלח לעצמנו , נבליג ונמצא תירוצים וסיבות להפחית בחשיבות הדבר תוך כדי נתינת קרדיט והנחות שזה בסדר, לעומת זאת, אם הזולת יתנהג אלינו כפי שאנחנו התנהגנו, הו אז, הסיפור כבר משתנה וניתן הסברים שונים ופרופורציות אחרות להתנהגות. ברב המקרים לא נקל ונבליג אלא נחמיר ונתייחס ביתר ביקורתיות כלפי הדברים. במלים אחרות, על עצמנו אנחנו מקלים , על אחרים וודאי שלא.

בהקשר הזה, בוצע מחקר יפיפה לפני כמה שנים שלומדים אותו בקורסים בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ואשר מצביע על אופן ההתייחסות שלנו כלפי עצמו לבין אופן ההתייחסות שלנו לאחרים. המחקר התייחס לשבט "היקירמא" באפריקה (שלא קיים בעצם, אבל לנחקרים אמרו שכן), שבו שונו ממדים בסיסיים, הקוראים לא טרחו להסתיר את הסתייגותם לגבי תת התרבות והברבריות של אותה שבט וכן לילדים העלובים. לאחר מכן החליטו לגלות את האמת, שהשבט הוא לא פחות מאשר האומה האמריקאית (אמריקה בהיפוך אותיות). המשתתפים הופתעו לגלות שבעצם היה מדובר עליהם, על התרבות שלהם. (כמובן שאז התגובות השתנו בהתאם. וכי יקרא לעצמם תת תרבות? ברברים?).

ועל אותו המשקל, וכי אעיד על עצמי שאני גסת רוח ובהמה על שתיים כמו הבוסית? לא נעים להודות, אבל כנראה שכן. השם יתברך הציב מולי אפקט יפה, של אני במראה דרך האחר. מה שחברתי ספרה לי על הבוסית, יצא שבהתנהגות ספציפית התנהגתי בדומה לה.

אז איך אומרים , נאה דורש נאה מקיים? את הבוסית של החברה הרשתי לעצמי לעלות על הגרדום, אבל כאשר מדובר ב"אנוכי" אז אתן הנחה, הקלה, פרוטקציה, התחשבות? תירוץ? החלטתי שלא. החלטתי ב"ה לקחת אחריות ולעבוד על הדברים. הסיפורים אומנם שונים, אבל מוסר ההשכל דומה.

על זה אמרו חכמנו זיכרונם לברכה: "קשוט עצמך לפני שאתה קושט אחרים..". (בבא בתרא ס, ב). רגע לפני שאתה מבקר, שופט, דן, מוציא להורג – תחשוב גם על עצמך ועל התנהגותך.