משלחת החסידים, שהגיעה אל אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מליאדי, בעל התניא, לא ציפתה למענה כזה. הם באו כדי לשאול את פיו על כמה מועמדים למשרת רב הקהילה, אולם לתשובה שנתן להם לא ציפו.

בימים ההם התחזקה החסידות ברחבי רוסיה. בני תורה רבים נמשכו אל האור הזורח ונעשו חסידים. אולם חייהם לא היו קלים. גם ההתנגדות לחסידות החריפה. החסידים סבלו מרדיפות ומהצקות. המתקרבים לחסידות נידונו להרחקה ולביזיונות, ולעיתים אף לגרוע מזה.

במציאות זו הייתה לרב הקהילה חשיבות רבה. הוא שצריך להנהיג את בני עדתו לאתגרים הצפויים להם, מול הרדיפות וההצקות. הקהילה הזאת שכנה באחת הערים הגדולות, וביקשה להעמיד בראשה חסיד למדן ובעל יכולת הנהגה מתאימה.

 לאחר שאדמו"ר הזקן שמע מנציגי הקהילה את שמות המועמדים המוצעים לתפקיד, הרים את ראשו ואמר: "קחו לכם לרב את פלוני בן פלוני".

נציגי הקהילה קפאו על מקומם בתדהמה. אותו רב היה תלמיד-חכם וירא-שמים, אבל לא נמנה עם עדת החסידים. איך ייתכן שהרבי מציע להם להעמידו בראש קהילתם?!

"אכן, ידוע לי", המשיך אדמו"ר הזקן, "כי רב זה אינו חסיד, אולם הוא יהודי למדן וירא-שמים. ראוי שתיקחו אותו לרב".

לא הרהרו החסידים אחר רבם, ולאחר ששמעו את דבריו המפורשים עזבו את החדר בהכנעה ויצאו בחזרה לעירם, לבשר לחבריהם על הרב החדש.

המינוי עלה יפה. הרב זכה לכבוד מהחסידים, ואף הוא התאים את עצמו להליכותיהם. נוהג מיוחד עשה לו: בהעריכו את למדנותו המופלגת של אדמו"ר הזקן, שכבר נודעה בעולם, היה עולה מדי שנה בשנה לליאדי.

הוא היה מביא עמו את השאלות שהצטברו אצלו במשך השנה, שוטחן לפני הרבי, והרבי היה משיבו דבר דבור על אופניו. הרב היה חוזר מרוצה מביקורו בליאדי, ומוסיף להנהיג את עדתו ברמה.

אבל כבד ירד על קהילות החסידים ועל כלל-ישראל, בהגיע הבשורה המרה על הסתלקותו של אדמו"ר הזקן בשנת תקע"ג. גם לרב קהילה זו גרמה הבשורה שיברון-לב עמוק. הוא היה עטוף יגון וביכה מרה את ההסתלקות, אף יותר מהחסידים.

הייתה לו סיבה טובה לבכות. עד עתה היה מפנה אל אדמו"ר הזקן את כל שאלותיו וספקותיו, והרבי, בגאונותו העצומה, היה פותר לו הכול.  מה יעשה עכשיו?

לא עבר זמן רב וקהילות החסידים התבשרו על עלייתו של בן הרבי, רבי דובער שניאורי, 'אדמו"ר האמצעי', למלא את מקום אביו. החסידים דבקו בו והתקשרו אליו בכל להט נשמתם, באותה נאמנות שדבקו בה באביו הגדול.

כבר בנעוריו הפליא רבי דובער את כל רואיו בלמדנותו ובשקידתו המופלגת. הוא היה מופשט לחלוטין מענייני העולם. העיד עליו אביו באוזני מחותנו, רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, כי נשמת בנו באה מעולם גבוה ונסתר, שכל שבילי העולמות העליונים נהירים לפניו, וכי עבודתו היא כאחד הצדיקים הגדולים, אף שהדבר אינו ניכר עליו.

עם זה, גאונותו של אדמו"ר האמצעי בחלק ה'נגלה' של התורה לא הייתה ידועה, שכן הוא התמסר בכל כוחותיו להרבות את אור החסידות בריבוי עצום של מאמרים וכתבים.

הרב המדובר נקלע להתלבטות קשה. מעולם לא שמע על למדנותו של הרבי הצעיר, והלוא אין הוא חסיד להאמין שכך הוא... מה יעשה? האם ייסע אל אדמו"ר האמצעי, כפי שנהג לנסוע אל אביו? ואם ייסע, האם ישטח לפניו את שאלותיו?

כרב לעדת חסידים מוכרח הוא לנסוע. אולם אם ישאל את הרבי שאלות קשות, והרבי לא יֵדע לענות, זה יהיה ביזיון לרבי. ואם לא ישאל, גם בזה יש העדר הכבוד.

יום אחד נודע לרב כי אדמו"ר האמצעי עושה את מסעו בקהילות החסידים, ובקרוב יבוא גם לעירו. במוחו הגה תכנית: כאשר יבוא הרבי לעיר, יהיה גם הוא בין הבאים לתת לו שלום, וימסור לו בכתב את כל ספקותיו שהצטברו אצלו. אך מיד יאמר לו כי מכיוון שזה עתה בא מהדרך, ובוודאי הוא זקוק למנוחה, יוכל להשיב לו אחרי-כן...

אם הרבי לא יֵדע מה לענות, חשב הרב בליבו, ודאי לא יחפש אותי. ואילו אני אעשה עצמי כלא זוכר, והכול יבוא על מקומו בשלום.

בבוא היום, כאשר בא אדמו"ר האמצעי אל העיר, מיהר הרב לעשות כפי שתכנן. הוא ניגש אל אדמו"ר האמצעי ומסר לו את הפתק ובו השאלות.

עוד בטרם הספיק הרב לומר דבר, מיד החל אדמו"ר האמצעי להשיבו על כל שאלותיו בגאונות ובחריפות עצומה, עד שהרב עמד מבולבל לגמרי.

בראות הרבי את הרב משתומם ואינו מבין את דבריו, אמר לו בחיוך: "נראה שאינך רענן די הצורך. אולי כדאי שתלך לנוח מעט ואחר-כך נדבר"...

ואכן, כעבור זמן-מה נדרש הרבי לכל שאלותיו ופתר אותן אחת לאחת. בדבר אחד אף הראה לרב כי טעה טעות חמורה שאינה הולמת רב בישראל.

מאז נהפך גם הרב לחסיד נלהב של אדמו"ר האמצעי, ונסע אליו מדי שנה בשנה, כפי שנהג בימי אביו.

(לרגל ט' בכסלו, יום הולדתו והסתלקותו של אדמו"ר האמצעי, וי' בכסלו, חג גאולתו