בס"ד יא' מר- חשון

ארץ ישראל

בפרשת לך לך מופיעה הבטחת ארץ- ישראל לזרעו של אברהם אבינו:

"לזרעך אתן את הארץ הזאת". (לך לך יב,ז). בתחילה נאמר "אתן", בלשון עתיד, ולאחר שאברהם התהלך בארץ לאורכה ורוחבה (לך לך יג,יז), חזר הקב"ה על הבטחתו והפעם בלשון שונה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" – "נתתי", בלשון עבר; כבר נתתי. (ירושלמי  חלה פרק ב, הלכה א). מאותו רגע שהקב"ה אמר זאת החלה ארץ- ישראל, שהייתה עד אז 'נחלת גויים', להשתייך בפועל לעם- ישראל.

צירוף המילים 'ארץ- ישראל' נושא בו לכאורה ניגוד. 'ארץ' – מבטאת ארציות וגשמיות; 'ישראל' – הוא שמו הנעלה של העם היהודי, המבטא עליונות וגבהות (שם זה ניתן ליעקב לאחר מאבק עם מלאכו של עשיו "כי שרית עם אלוקים"). כך גם הצירוף 'ארץ הקודש' יש בו ניגוד פנימי – ארציות וקדושה.

אלא שבזה מתבטא תפקידו של העם היהודי – לעשות מהארציות קודש, ומ'ארץ כנען' – 'ארץ ישראל'. תפקיד זה קיים גם בנפש פנימה – כל יהודי נדרש 'לכבוש' את שכלו ורגשותיו וכן את העיסוקים הטבעיים הנחוצים לקיומו, לקדשם ולשעבדם לעבודת- ה'. עליו לפעול שגם החיים הגשמיים והארציים יתקדשו ויהיו חלק מעבודת- ה'.

בהצלחה...

(מתוך 'שולחן שבת' בראשית עמ' 94 על פי שיחות הרבי מליובאוויטש).