ואכן, חג זה בפתח וכבר עכשיו ניתן להרגיש את האנרגיה הרוחנית שעוברת באוויר ומשפיעה עלינו בין אם נרצה ובין אם לא, בין אם נאמין ובין אם נתעלם ונלגלג. יום זה אינו יום אבל או יום צער. אין בו עצבות ואין בו דיכאון, שכן אלה גורמים לשכינה שתסתלק מישראל. ההיפך הוא הנכון - יום הכפורים הוא יום של רוממות נפש ושמחה גדולה לפני הקב"ה. הוא שמח על התקרבות בניו אליו, על העוונות הנמחלים להם ועל האחדות המתגלת ביניהם, כאשר לסיגופי הגוף מטרה אחת: התעלות, הזדככות ודבקות.

יום זה הוא יום תשובה, סליחה ומחילה: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתכם. לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז, ל').  זוהי שמיטת חובות, שבה אומר הבורא לאדם: "בוא נשים בצד את החובות שלך ונפתח דף חדש" - הסדר שלא נשיג לעולם, לדוגמא, עם בעל המכולת שלנו. שם יש לשלם עד האגורה האחרונה ושם קורעים את פנקס החובות רק לאחר פירעונם המלא.

ככלל, לאחר שגזר דינו של כל אחד מאתנו ושל העולם כולו למשך השנה הקרובה נכתב בראש השנה, קיבלנו עשרה ימים לגשת למועד ב', או במילים אחרות להגיש ערעור, כאשר הדיון הסופי וחתימת הדין בעניינינו יתבצעו ביום הכיפורים. אם מספיק נשכנע את השופטים הנכבדים יתכפרו חטאותינו ונוכל להיות ברייה חדשה ממש. עסקה משתלמת לכל הדעות! כדי שזה יקרה, אנו מצדנו מתבקשים לדבר אחד - לקיים בכוונה וברצינות את מצוות היום: תשובה, צום, תפילות ובקשות הסליחה איש מרעהו.

תשובה

יחס הבורא אלינו, כאמור, אינו כיחס של בעל חנות לקונה או של נושה ללווה. זהו יחס של אב לבנו. הקב"ה הוא אב טוב ומיטיב, אשר בניו חייבים לו את הכול מאחר והוא נותן להם את חייהם, בריאותם, שמחתם ופרנסתם. אולם כמו כל אב הוא מייחל לדבר אחד: לראות את בניו הולכים בדרכו ומיישמים בחיי היום-יום את שלימד אותם. ביום הכיפורים אנו באים בעיניים מושפלות ואומרים: "טעינו, לא הצדקנו את הציפיות שתלית בנו ואת הציפיות שתלינו בעצמנו בשנה החולפת". למרבה הפלא, האב, עם כל האכזבה ולמרות הכישלון, לא ממהר להעניש, אלא שואל שאלה מרכזית אחת: "האם למדתם את הלקח? האם ניתחתם את הטעויות? האם קיבלתם על עצמכם החלטות לשינוי שיגרמו לכם לעמוד מולי בדין בשנה הבאה ממקום אחר?". אם אנחנו באים עם כוונה טהורה בלב לנסות שוב פעם מההתחלה לעשות טוב, להיות הגונים, להתחשב בסובבים אותנו ולקיים את המצוות, אבא מוחל לנו ונותן צ'אנס נוסף.

תשובה אינה רק התופעה הסוציולוגית שאדם "חילוני" הופך ל"דתי". תשובה פרושה להיות טוב יותר- כל אחד עם נסיבות חייו הנוכחיות. תשובה פרושה להתקדם, להשתכלל, להשתפר. הגדיל וקבע הרב קוק שאמר שגם שיפורים מדעיים, טכנולוגיים ותרבותיים הינם "חזרה בתשובה", שכן בבסיס מהותנו כבני אנוש נשתל בנו הרצון לפתח את העולם וע"י כך לממש את חלק האלוקי שקיים בנו. אנחנו רוצים לכבוש פסגות חדשות, להשתחרר מהסופיות שלנו כבני אנוש ולהתחבר לאינסופיות של הבורא.

תשובה כמובן שאפשרית כל השנה, אולם דווקא ביום כיפור היא נגישה אף יותר מתמיד! במשנה נכתב שבכל ימות השנה השטן מקטרג בפני הקב"ה על המעשים של עם ישראל ומקשה עלינו לעשות תשובה, אולם ביום יחיד זה השטן יוצא לפגרה. "השטן" בגימטרייה זה 364, בעוד ימות השנה מונים 365. השטן עושה את עבודתו בנאמנות במשך 364 ימים, אולם ביום אחד, יום הכיפורים, אין לו רשות לקטרג, כאשר ההשתחררות הזו מעולו הכבד של השטן, הלוא הוא ה"יצר הרע", מורגשת בלבבות, וכולם, כולל הרחוקים מאוד מיהדותם, מרגישים הארה מיוחדת ושפע רוחני.

ביום זה שערי השמיים פתוחים לחלוטין ויש לכל אחד הזדמנות פז לבקש עזרה מהבורא בתהליך השינוי שהוא מבקש לעצמו ובמתן כוחות לעשיות שונות וחדשות, שבשגרת יומו הוא אינו מצליח לבצע. מי שבכוחו לשחרר אותנו מדפוסי ההתנהגות המושרשים שלנו הוא הקב"ה בעצמו, כאשר התנאי היחידי שהוא מעמיד בפנינו הוא קבלת האחריות על הבחירות שלנו וחרטה על הטעויות שעשינו. הווידוי, המהווה חלק מהותי מתפילות יום הכיפורים, הוא האמצעי העיקרי המאפשר לנו לעשות זאת. בתפילה נפלאה זו אנחנו עוברים על רשימת החטאים השונה שלנו, מודים בהם ובפשטות מבקשים סליחה.  

בהקשר של קבלת האחריות על המעשים, מוכר הסיפור המפורסם בגמרא במסכת "עבודה זרה" על אליעזר בן דורדיא, אשר לא הניח חטא אחד שלא עשה. פעם אחת בשעת עבירה אמרה לו אישה אחת עימה חטא שאין לאדם בזוי כמוהו סיכוי לחזור בתשובה, ודווקא ההערה הזו עוררה אותו לבקש מחילה ולחפש תקנה לנפשו. מסופר שם כיצד הוא התחנן מההרים והגבעות, מהשמיים והארץ ומהחמה והלבנה שיבקשו עליו רחמים, בעוד הם אמרו לו שהם לא יכולים לעשות כן. לבסוף מתואר כיצד הוא אמר "אין הדבר תלוי אלא בי", הניח את ראשו בין ברכיו וגעה בבכי עד שיצאה נשמתו מרוב צער. באותו זמן יצאה בת קול מהשמיים ואמרה: "רבי אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא". לא רק שהוא זכה להגיע למדרגה רוחנית כה גבוהה שצדיקים צריכים לעמול חיים שלמים כדי להגיע אליה, אלא הוא אף זכה לתואר "רבי" השמור לגדולים באמת. סיפורו מלמד אותנו יסוד גדול בתשובה לקראת יום הכיפורים הקרב – אני הוא המקור לשינוי. במקום לברוח ולחפש עזרה אצל אחרים או לחלופין להאשים את כל העולם ואשתו בצרות שלנו, יש לחדור אל תוך חומות הלב  ולומר את האמת – "אין הדבר תלוי אלא בי!". מתוך ההבנה הזאת הקב"ה יבוא ויסייע למי שמסייע לעצמו.

דלתות התשובה לעולם אינן סגורות. גם הרשע הגדול ביותר יכול לשוב אל בוראו ולקבל מחילה שלמה, אפילו רגע אחד לפני הסוף. הקב"ה "בוחן כליות ולב". הוא מסתכל על מה שקורה בתוכנו עמוק עמוק בפנים ואת הלב הוא רוצה. זה העיקר. גם אם בחוץ עדיין לא רואים כלום, גם אם נדמה לנו ולעולם שאנחנו רחוקים וחסרי תקנה, הוא יודע את האמת. הוא יודע שאנחנו בעצם כולנו מתוקים מדבש!

לפי דברי חז"ל, הנשמה של כל אחד טובלת ביום זה במקווה עליון ומיטהרת מכל הסרחים שנדבקו במשך השנה החולפת. במשך השנה החטאים שלנו סותמים את צינורות השפע שזורמים אלינו מהקב"ה, או בשפת הקבלה: "לא מאפשרים לאור לרדת ולמלא את הכלים", ולכן ביום כיפור הקב"ה, כמו אינסטלטור מדופלם, בא ופותח עבורנו את כל צינורות השפע והחיות שלדאבוננו סתמנו.

במשך השנה קורה, כאמור, שאנחנו חוטאים. אנחנו מכתימים את נשמתנו ובאמת צריכים לנקותה ולתקנה, אבל האמת היא שהכתמים והפגמים הם חיצוניים בלבד. עמוק בפנים כל יהודי הוא טוב, זך ונקי. בתוך נפשו הוא טהור וקדוש. יצרו הוא שהחטיאו בניגוד לרצונו האמיתי והפנימי. אמת פנימית זו מוסתרת בדרך-כלל ואין היא מתגלה, אולם ביום-הכיפורים מוסרות השכבות החיצוניות והנשמה הפנימית נחשפת במלוא הדרה וזוהרה. מתוך כך מתגלה שבעצם אין שום רע! מתברר שכל יהודי בתוך-תוכו הוא יהלום בוהק, אשר שום חטא אינו יכול לפגוע בו! למרבה הפלא, המתנה הנפלאה הזו מותנית במאמץ יחסית קטן מצדנו - בהימנעות מחמשת האיסורים המיוחדים ליום הכיפורים (רחיצה, סיכת הגוף בשמן, נעילת נעלי עור, קיום יחסי אישות וכמובן צום מאכילה ושתייה), בנוסף לאיסורים של יום שבתון רגיל.

צום

הצום לא בא רק כדי לכפר על עוונות, ויש לו משמעות נוספת: ביום-הכיפורים, כאשר אצל כל יהודי מתגלה נקודת האמת הפנימית, הוא יכול להתנתק לחלוטין מעולם החומר. המהר"ל מפראג הסביר שמטרת כל המצוות הקשורות ביום זה היא להרחיק את האדם ככל האפשר מהגשמיות, עד שיהיה דומה למלאך ממש. כפי שהמלאכים "עומדים" סביב לכיסא הכבוד, כך גם אנחנו עומדים בבית הכנסת במשך רוב היום. כמו שהמלאכים "לבושים בלבן", כך גם אנחנו נוהגים ללבוש בגדים לבנים. וכמו שהמלאכים אינם זקוקים למזון ושתייה, כך גם אנחנו לא אוכלים ולא שותים. בזכות כל אלה, למשך יום אחד בשנה הנשמה מולכת על הגוף ואז קל לנו הרבה יותר להיות מי שאנחנו באמת, לאהוב את הקב"ה, לאהוב את הסובבים אותנו ולהרגיש שבעצם כולנו בעלי אותו שורש.

מעבר לכך, ע"י ההימנעות מאכילה אנחנו מתקנים את שורש החטאים שהוא, כידוע, חטא האדם הראשון אשר חטא באכילת עץ הדעת.

תפילות

ראש השנה נמשל למחשבה, שכן במהלכו אנחנו מתכננים את השנה הקרובה, יום הכיפורים לדיבור, שכן במהלכו אנחנו בעיקר מתפללים ומבטאים בעזרת כוח הדיבור הייחודי לבני האדם את החרטה שלנו ממעשינו בשנה החולפת ומשוועים להתקדש לקראת השנה החדשה, וסוכות נמשל למעשה, שכן בו אנחנו עמלים בבניית סוכה וקיום שאר מצוות החג המעשיות. לפיכך, על מנת לחוות את העוצמה של יום הכיפורים יש להשתתף בתפילות המיוחדות שבו, ולכן מומלץ בחום לכל אחד להגיע לתפילות הנפלאות (ולו לחלקן). גם מי שאינו בקיא ברזי הטקסט ולא מכיר את כל המנגינות, יגלה שהנשמה שלו מכירה בעל פה את כל הזמירות והפיוטים ואין דבר שהיא מתאווה אליו יותר מאשר להיות נוכחת בתפילות "כל נדרי", תפילת "נעילה", תקיעת השופר ושאר פניני היום. 

תפילת "כל נדרי", הפותחת את סדר התפילה בליל יום כיפור, תפקידה להתיר את הנדרים ולבטל את השבועות, שנעשו בשנה שחלפה ולא קוימו. אנחנו מסתכלים על כל הכישלונות והאכזבות שלנו מעצמינו ומשחררים אותם מעלנו. היכולת להתחיל מחדש, למרות שכבר כמה פעמים רצינו לעשות זאת והמשכנו ליפול, אינה נאיביות, כי אם הבנה עמוקה ובוגרת של המונח "תהליך". אנחנו מבינים שאם הצלחנו השנה לדבר מעט פחות לשון הרע ו/או להתרכז בתפילה קצת יותר מהשנה הקודמת אזי גם לזה יש ערך גדול. את התחושה שאני לא יכול להשתנות ושאין לי תקנה אנחנו משאירים מאחור בתפילה הזו ועושים "שולם" עם אותם "העבריינים" שבתוכנו.

תפילת ה"נעילה" זוהי תפילה רגשית במיוחד המבטאת מאמץ אחרון לבטל כל גזירה רעה אפשרית "בדקה התשעים" לקראת סופו של יום הכיפורים. חכמינו אמרו שבזמן ה"נעילה" הקב"ה אומר לכל אחד מאתנו: "כל היום היינו כולם ביחד – אני וכל עם ישראל, אבל עכשיו, בדקות האחרונות האלה, הבא ניכנס לחדר רק אתה ואני וננעל את הדלת מאחורינו". בנעילה מתייחד הקב"ה עם כל אחד מאתנו, אנחנו יכולים לבקש ממנו את כל מה שאנחנו רוצים והוא אומר לכל אחד מה הוא מצפה ממנו ומהי השליחות המיוחדת שלו לשנה הקרובה.   

בהקשר של התפילות, חשוב להבין שבקשר שלנו עם בורא עולם אף פעם הקו לא "תפוס", אין "שיחה ממתינה" וגם לא "תא קולי". הקו תמיד פתוח והקב"ה מאזין לנו ושמח מהפניות שלנו אליו. אל לנו לפחד להיות "נודניקים" ויש בקשות ומשאלות מסוימות עליהם כתבו חז"ל כי על מנת שהן תתקיימנה הן צריכות לחזור על עצמן מספר מסוים של פעמים כדי באמת לעמוד "במכסה" הנדרשת. מסיבה זו אל לנו להתייאש ולהפסיק לבקש. רבי נחמן מברסלב הרחיב רבות על סוגיה זו והדריך את תלמידיו לפנות אל הבורא כמו אל חבר טוב ואוהב ולשתף אותו בשפה פשוטה בכל מה שאנו צריכים ורוצים.

חשוב וראוי לציין כי מעבר לתפילה האישית, יש לבקש רחמים עבור כל עם ישראל וכי "כל המתפלל על חברו - נענה תחילה".

בקשת סליחה איש מרעהו

על עבירות שבין אדם לבוראו - מועילים החרטה, התפילה, הווידוי והצום, אולם על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת וצריך לגשת לנפגע פיזית ולבקש את סליחתו. כל הורה יודע שהדבר שכואב לו יותר מכל זה לראות את ילדיו רבים ביניהם. כך גם האב המשותף לכולנו בשמיים – כששני יהודים נמצאים בסכסוך ובחילוקי דעות, הדבר מעציב אותו מאוד מאוד, ולכן מוטב לכולנו אם ננצל את מעט הזמן שעוד נותר עד ליום הכיפורים כדי לסיים סכסוך ישן ומעיק ולצאת לדרך חדשה באמת. כמעט כל אחד "סוחב" עימו בליבו מועקה שמקורה בתחושה שמישהו פגע בו ובכבודו או לחלופין בידיעה שהוא פגע במישהו אחר ומצפונו מייסרו על כך. אבן הנגף העיקרית שמונעת מאתנו במהלך השנה לסיים את כל החילוקים, הסכסוכים, ההיעלבויות והכעסים מיד לאחר שהם אירעו הם בעיקר הגאווה והאגו שלנו. יכול להיות שהכעס שלנו מוצדק ובאמת פגעו בנו, אבל גם כאן כמו בכבישים "עדיף להיות חכם מאשר צודק". הלוואי והעולם היה מתוקן וכולם היו מתנהגים ביושר, אבל לצערנו זה עדיין לא כך, ולכן במקום לצבור רשימה של "אשמים" ו"פוגעים" צריך לדעת לוותר, או כשפת הרחוב: "להחליק אותה". חשוב להבין שאם מישהו פגע בנו (לדוגמא בדיני ממונות) זו זכותנו לתבוע אותו ולקבל פיצוי הולם, אך בד בבד חובה עלינו לוותר על הכעס והשנאה הנלווים.  

המדד האמיתי למידת הרוחניות של האדם הוא האופן שבו הוא מקיים את המצוות שבין אדם לחברו. במובן מסוים מצוות שבין אדם למקום הרבה יותר קלות ליישום, ודווקא באינטראקציה עם אנשים נוספים צריך באמת לוותר על היצרים הנמוכים שלנו ולשלם במאמצים, התגברות וחינוך עצמי.  אם אנחנו מגיעים ליום כיפור עם רשימת עבירות כלפי הזולת (לשון הרע, רכילות, גזל, וכו') זה כאילו שנטבול במקווה עם שרץ בידינו ולכן מובן שאין לפעולה כל משמעות והשפעה אמיתית.

חז"ל קבעו: "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו", ואכן מי שסולח לאחרים מוחלים לו בחזרה. מהבחינה הזו עשרת ימי התשובה ויום כיפור הם זמנים מיוחדים בהם אנחנו מקבלים כוח ממקור עליון להתגבר על המחסומים שפיתחנו ולבנות גשרים אל לב הזולת. אדם נבון ידע לנצל את העזרה הזו משמיים ו"לנקות את הדף" מהקשקושים והרעשים שהשאירה השנה החולפת על שלל קשייה. בד בבד עם העזרה שאנחנו מקבלים, עלינו לעשות את המאמץ הקטן מצדינו, להכניע את אותו אגו ולבקש סליחה או לחלופין למחול לשני. כיצד ניתן לעשות זאת?

א. אדם גדול יודע "להקטין" את עצמו. השפה העברית מלמדת אותנו שמי שכועס הוא כעוס, מי שנפגע הוא פגוע ומי שנעלב הוא... עלוב!! כמו כן המילה "עבריין" נגזרת מהשורש ע.ב.ר, ובכך מרמזת שמי שעסוק בעברו באובססיביות הוא עבריין...  בסופו של דבר מי שנעלב ולא מרפה מרגשות הכעס והשנאה הוא עצמו הראשון שסובל מזה. השנאה היא כמו חומצה שהורסת את הכלי (האדם הכועס) שמחזיק אותה. לעיתים אנחנו מחזיקים בתוכנו כעס ומידע שלילי על אדם מסוים כשהצד השני כבר בכלל מזמן שכח מאתנו ומהמקרה. אנחנו נשארים עם העלבון והחרון ואנחנו הם אלה שבאמת סובלים. ישנם אנשים שמחכים שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויתנצל ובינתיים הפלונטר רק הולך ומסתבך, ועל כן אין זמן טוב יותר מיום כיפור כדי להכניע את הגאווה למען השלום.

ב. לשפוט לכף זכות. עם ישראל מכונה "רחמנים בני רחמנים". עלינו לנסות ולמצוא זוויות מבט שונות וחדשות לאותו אירוע שהכעיס אותנו וכלפי אותו אדם שיש לנו עימו קושי. יש מקום לנסות ולגלות אמפטיה כלפיו ולחשוב על הדברים הטובים שוודאי כן קיימים בו.  אם לדעתנו הוא באמת פעל שלא כשורה, לא לכעוס עליו, אלא להצטער על שהוא מעד ולחשוב שבוודאי הוא לא בחר ורצה בכך ולצערו נגרר להתנהגות השלילית. לעיתים במחשבה שנייה, לאחר שהכעס הראשוני חולף, אנחנו נרגעים ומצליחים לראות ולהרגיש דברים חדשים. מעטים הם האנשים שהם רעים ובאמת רוצים לפגוע בזולת בכוונה. רוב מי שפגע בנו עשה זאת בהיסח הדעת מבלי תכנון קפדני וכוונת זדון או לחלופין מתוך תפיסה שונה משלנו על המציאות.

ג. להיכנס לנעליים של הזולת. יש לשים את מחשבותינו ורגשותינו לרגע בצד ולחשוב מה הצד השני חושב ומרגיש. בהחלט ייתכן שהוא פעל שלא כשורה ופגע/העליב אותנו, אולם יחד עם זאת, מעלה גדולה היא לנסות ולהבין אותו ואת מניעיו. לעיתים רבות נגלה שבמקומו אנחנו היינו מתנהגים באותה הסיטואציה בצורה דומה. באופן טבעי אנחנו נוטים לרחם ולסלוח לעצמינו הרבה יותר מלאחרים. כאשר אנחנו שמים עצמנו במקומם, מיד רגשות חדשים של חמלה והבנה עולים בנו.

ד. מעל הכל יש לזכור – מי שפגע בנו הוא רק השליח. האדם המאמין יודע שמי שמכוון פה את כל מאורעות העולם הוא הקב"ה וכי כל ניסיון וקושי שנשלח אלינו הוא רק תחנה שעלינו לעבור בדרך לתיקון האישי והכללי. כשהזולת פוגע בנו זו ההזדמנות הטובה ביותר "להוריד" את אותה אמונה לחיי המעשה ולהבין שאין לנו מה לכעוס על אותו אדם משום שהוא רק כלי עזר בידי ה' ועל כן אין לנו חשבון אישי איתו. כשאנו מתמלאים בכעס וטרוניה אנחנו בעצם מתעלמים מהמסר שהקב"ה שולח אלינו וחלילה מזמינים ניסיון קשה יותר.

יום כיפור הממשמש ובא אמור לעורר כל אחד ואחת מאתנו לחשוב על אנשים ספציפיים בחיים שלנו עימם יש לנו קושי (הורה/ אח/ בן זוג/ חבר/ שכן/ עובד במשרד ליד/ וכו') וכלפיהם אנחנו נוטרים טינה כזו או אחרת. בעזרת הכלים שנכתבו פה ניתן למצוא את הגשר ואת החיבור המחודש ללב שלהם. לא צריך לחכות שהם יעשו את הצעד הראשון ובטח שלא צריך להמשיך ולסבול בשם ה"כבוד האבוד" או בשם חילוקי דעות, שבראייה בוגרת ומעמיקה מתגלים כלא באמת מהותיים. כאשר כוונות הלב כנות, נקיות מאינטרס ומחפשות שלום אמיתי, בכוחן לפרק את חומת ההתנגדות והשנאה החזקה ביותר. כשאנחנו מצליחים לעשות את זה אנחנו באמת נדמים למלאכים ויום כיפור נהפך ליום של כפרה, סליחה והתחלה חדשה.

בהקשר של עשייה שבין אדם לחברו, מצווה גדולה לפני יום כיפור להרבות במתן צדקה. צדקה זה לא רק לתת כסף. חשוב לא פחות לחייך לסובבים אותנו, לומר מילה טובה, לפרגן, להתעניין ולהקשיב באמת. לפעמים בכוחם של אלה (במיוחד בדור שלנו בו הבדידות כה חזקה) להחיות את נפשו של האדם בדיוק כמו שלחם ומים מחיים את גופו.

לסיום, מובא סיפור מרגש במיוחד, כפי שמתואר בספר הנפלא "לב-השמיים", אותו שמע ממקור ראשון וסיפר הלאה הרב שלמה קרליבך ז"ל, על תפילת כל נדרי של יום כיפור שזכה לה ניצול מחנה ריכוז בסיביר בזמן השואה:     

אותו ניצול שחזר מסיביר סיפר על התקופה הנוראה ששהה במחנה העבודה האכזרי ועל כי הדרך היחידה להינצל הייתה להפסיק לחשוב ולהרגיש כבן אדם ולהתנהג ממש כמו רובוט. אחרי חמש שנים במחנה החליטו להחליף שבויים בין שני מחנות. השומרים הובילו את האסירים להליכה של ימים ארוכים בשלג. לאחר צעידה של עשרה ימים כמעט ללא אוכל ושתייה, האסירים צוו לצעוד במעגל כדי שלא יקפאו למוות. אותו יהודי סיפר: "צעדנו במעגל גדול כל אסירי המחנה שלי וכמה מטרים לידינו צעדו האסירים של המחנה השני, גם הם במעגל. פתאום אני שומע חבר לא-יהודי שלי מאחורי אומר: "תקשיב לי ואל תסתובב. בין האסירים של המחנה השני יש יהודי כמוך וגם הוא לא ראה יהודי שנים. הוא שמע עליך והוא אומר שהוא חייב לדבר איתך דווקא עכשיו. הוא אמר שלא אכפת לו אם יירו בשניכם, מפני שבכל מקרה כולנו נמות כאן לבסוף". המשיך אותו יהודי לספר: "פתאום ראיתי אסיר אחד שקופץ מהמעגל השני ומיד משתלב במעגל שלנו. תוך כמה דקות הוא הצליח להתמקם מאחורי. כל כך שמחתי לראותו שהפסקתי לרגע לצעוד. 'אתה יודע כמה זמן לא ראיתי יהודי?' הוא שאל אותי. עניתי לו שגם אני לא ראיתי יהודי כמה שנים ושאלתי "האם יש משהו מיוחד הערב שהוא כל כך רצה לדבר איתי עליו?". הוא אמר: "אתה לא יודע שעכשיו ליל יום כיפור?" עניתי לו "מעולם לא הייתי דתי. אומנם בליל יום כיפור הייתי הולך לבית הכנסת עם סבי, אבל אני לא זוכר הרבה". אמר לי אותו יהודי: "דע לך, אבי היה חזן בקישינב ואני הייתי לעיתים שר איתו בבית הכנסת. את 'כל נדרי' אני זוכר היטב". ביקשתי ממנו שישיר לי קטע מהתפילה ואכן הוא התחיל לשיר. חשבתי שאני יודע מה זה קול יפה, אבל כל מה שהכרתי לא מתקרב לקולו של האיש הזה מקישינב. פתאום קרה משהו לא יאמן: האסירים משני המחנות שמעו את הניגון, החלו להתקרב וכולם התחילו לשיר ולזמזם בהרמוניה ביחד. הסתכלתי סביבי: כל השומרים הורידו את הרובים שלהם. זה היה כמו אחרי ביאת המשיח... אותו יהודי המשיך: "עמדנו שם ושרנו והרגשנו פתאום כאילו אנחנו כבר לא במחנות ריכוז בסיביר ושאנחנו עומדים ליד בית המקדש בירושלים. אבל דבר אחד הדאיג אותי: מה קרה למפקד השומרים? הוא היה איש אכזרי במיוחד ועבורו להכות אדם עד עילפון היה דבר של מה בכך. לא יכולתי להבין כיצד ייתכן ששברנו את המעגלים, עברנו על כל ההוראות והוא לא מתערב?! פתאום הרגשתי יד רכה נחה על כתפי. הסתכלתי אחורה וראיתי שזהו מפקד השומרים. לא האמנתי למראה עיניי: עיניו היו אדומות מדמעות והוא התחיל לדבר אלי כדבר איש אל רעיהו: 'אף אחד כאן לא יודע שאני יהודי. כשהייתי צעיר רציתי להיות כוכב אופרה, אבל איכשהו התגלגלתי אל תוך חברה  לא נכונה והתחלתי לגנוב. עכשיו אני כאן שומר בסיביר ומשהו בתוכי כבר מת מזמן. האדם שהייתי פעם כבר לא חי, אבל כשאני שומע אנשים שרים את 'כל נדרי' הכול חוזר אליי...' ואז הוא שאל 'אני יכול להצטרף לשירה שלכם?' אותו יהודי שניצל המשיך וסיפר שהוא חשב שלאותו אסיר מקישינב היה את הקול הכי יפה בעולם, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת הקול של מפקד השומרים. קולו החזק והעמוק חשמל את כולם... כשהם סיימו לשיר את 'כל נדרי' כמה פעמים אמר לו מפקד השומרים: 'אני יודע שתזכה להגיע לארץ ישראל. תברך אותי שגם אני אזכה'. אותו יהודי סיים ואמר: "כל פעם שאני מגיע לכותל אני נזכר בו ומחפש סביבי – אולי גם הוא זכה להגיע הנה..."

ומילת עידוד קטנה נוספת לסיום – מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, שביום כיפור אחד, שחל בשבת (כמו השנה),  הוא היה רגוע בצורה מיוחדת. בתשובה לשאלת הסובבים אותו הוא ענה שהוא שקט ונינוח משום שהוא יודע שאסור לכתוב בשבת, אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש, שכן מדובר בחילול שב. משום כך, הוא הוסיף, ברור לו שהקב"ה יכתוב את עם ישראל לחיים טובים, משום שמדובר ממש בפיקוח נפש, בעוד שלמיתה וודאי שלא יכתוב שכן זה איסור...

סליחה מכל מי שנפגע השנה ממעשיי, דבריי, מחשבותיי וכתיבתי. גמר חתימה טובה וצום מועיל (לא בהכרח מה שקל הוא שנכון...).

ניר אביע