אחת מעיירות רוסיה יש עד היום מקווה ישן, שכבר מזמן אין איש טובל בו. המקווה חרב ונטוש, אבל סיפורו מוסיף לחיות והוא רשום בספר דברי-הימים של יהודי רוסיה. לא בזכות יופיו והדרו של המקווה, שכן מעולם לא היה יפה ומהודר, אלא בגלל האיש שבנה אותו.

הימים ימי ראשיתה של המהפכה הקומוניסטית. טרוצקי, מדמויותיה המרכזיות של מפלגת השלטון וממקורביו הבכירים של לנין, ממלא כיכרות בהמונים הבאים להאזין לו ולמשנתו. בין משתתפי העצרות לא-מעט צעירים יהודים הנסחפים אחר היהודי המתבולל, מגדולי הרטוריקנים בכל הזמנים.

גם שלמה-זלמן, 'שלוזמן' בפי ידידיו, אחד מהם. צעיר תוסס ונמרץ, הנשבה במקסם-השווא של המהפכה, שמבטיחה שחרור, צדק ושוויון לכול.

הוא עוזב את בית-הוריו. עם חבורה של צעירים אחרים הוא מקים באחד מבתי העיירה גרעין פעיל של המפלגה הקומוניסטית. שלוזמן פורק מעליו עול תורה ומצוות ומשביע את הוריו צער ובושה.

הזמן חולף ובינתיים הולכים הוריו של שלוזמן לעולמם. שלוזמן ממשיך בדרכו המתנכרת ליהדות, אולם החבורה אינה מסתפקת בזאת. באותם ימים של תוהו-ובוהו, כאשר ברחובות רוסיה ניטשים קרבות עזים בין ה'לבנים' ל'אדומים', היו גם שלוזמן וחבורתו חלק מההפקרות הכללית. כמו האחרים, גם הם שלחו ידיהם לא-פעם בגניבה ובביזה.

חלפו עוד כמה שנים, והנה שנה אחת, בהגיע ה'יארצייט' (יום-השנה) של אביו, התעורר בלבו של שלוזמן רצון מוזר לומר 'קדיש' במניין. הוא הגיע לאחד משלושת בתי-הכנסת בעיירה.

הקומוניסט הצעיר לא העריך נכון את שעתיד להתרחש. אך דרכו רגליו על מפתן בית-הכנסת, התרוקן המקום באחת. קומץ המתפללים ששהה בו נס על נפשו מרוב פחד. מי יודע מה יעולל פרחח זה - חשבו האנשים בליבם - על מי ילשין ואת מי יטעים מנחת-זרועו.

שלוזמן נדהם ונפגע כאחד. הוא ידע את מיקומם של שאר בתי-הכנסת בעיירה ופנה לבית-כנסת שני. המחזה הקודם חזר ונשנה גם הפעם. רוב מתפללי בית-הכנסת מיהרו לנטוש את המקום והותירו את שלוזמן כמעט לבדו.

דווקא בריחת אחיו היהודים מפניו הבהירה לו עד כמה התרחק מעמו. הקושי שניצב בדרכו לממש את מבוקשו, רק הגביר אצלו את הרצון לומר 'קדיש'. הוא חש דחף פנימי גובר והולך לומר 'קדיש' אחר אביו.

בראש מורכן שירך שלוזמן את רגליו לעבר בית-הכנסת השלישי בעיירה. זה היה בית-כנסת של חסידים. הוא נכנס פנימה על בהונותיו, כאילו ביקש שלא להבהיל את המתפללים. המתפללים הביטו בו בחשש, אך לא ברחו מפניו. אחד מהם, זקן מופלג שכבר ראה רבות בחייו, התקרב אליו. הצעיר ראה מולו זוג עיניים מפיקות טוב-לב.

"מה רצונך, אינגל'ה (=ילד)?", שאל בחיבה מופגנת והניח יד כחושה על כתפו המוצקה של שלוזמן.

"'קדיש', 'קדיש' ברצוני לומר", ענה שלוזמן במבט נכלם.

"ותפילין כבר הנחת היום?", שאל הזקן. שלוזמן שלא התכוון כלל להניח תפילין, התקשה לסרב לזקן החביב שקיבל את פניו במאור-פנים. הוא הניד ראשו בשלילה. מיד הוציא הזקן מחיקו זוג תפילין וסייע לשלוזמן לכרוך אותן על זרועו ועל ראשו.

הזקן סקר בעיניו את בית-הכנסת לוודא שיש במקום עשרה, ולאחר מכן הכה בידו על השולחן. "קדיש יתום!", הכריז ותקע בידיו של שלוזמן סידור. באמצע הקדיש נחנק קולו של שלוזמן מהתרגשות. מסביב הביטו בו החסידים בעיניים בוחנות ומשתאות.

חבריו של שלוזמן, שנעלם מהם לפתע בבוקרו של יום, חיכו לו, אך לשווא. שלומזן לא חזר עוד אליהם. בית-הכנסת של החסידים היה לביתו השני. כל שעה פנויה שלו בילה שם, בחברת החסידים. שלוזמן חזר בתשובה שלמה ונהפך לאחד מהחבורה.

שלטונות המהפכה סגרו את המקווה היחיד שהיה בעיירה. הם נימקו זאת בסיבות בריאותיות, אך ברור היה כי הסיבה האמיתית היא מלחמתם כנגד הדת. שלוזמן החליט לקבל עליו את המשימה הקשה והמסוכנת.

מאחורי בית-הכנסת שכן יער עבות. בעצה אחת עם חבריו המתפללים, החליט שלוזמן כי זה המקום המתאים להקמת המקווה. במשך לילות ארוכים יוצא היה אל היער, כשבידיו כלי-עבודה. הוא חפר חפירה, יצק יציקה, ולבסוף בנה סביבה ביתן קטן. הביתן הוסתר באמצעי-הסוואה נוספים.

מקווה הטהרה הזה שימש את תושבי העיירה עוד שנים רבות, לרבות בזמנים הקשים ביותר. גם שלוזמן עצמו, הלוא הוא שלמה-זלמן, לא ויתר מאז על טבילה במקווה, אפילו יום אחד.

(על-פי 'מאורות הדף היומי')