שליחות, הצלחה מול כשלון
כמו נעים זמירות ישראל הלוא הוא דוד המלך ע"ה אשר הודה לקב"ה על שזיכהו "לשבת באוהלה של תורה" ולהגות בה ולקיים מצוותיה כאומרו במזמור הארוך ביותר שבספר תהילים [פרק קי"ט פסוק קס"ד]: "שבע ביום הללתיך", הרשוני אנוכי הצב"י החתום מעלה לבוא בקול גדול של תודה והוקרה על הזכות אשר נפלה בחלקי לכתוב את המאמר הראשון שע"י הגיליון השבועי התורני "קדירה חמה", בבחינת "אין פותחין אלא בשבחה של אכסניה" [ברכות ס"ג:].
כמו
כן, מצ"ב ברכותיי ואיחוליי הכנים ומעומקא דליבא: "יהי נועם ה' עליכם
ומעשי ידיכם יכונן" [כברכתו של משה רבנו ע"ה לעם ישראל, לאמנים ולאומנים
שהתחילו וסיימו את מלאכת הקמת המשכן וכליו עפ"י שמות ל"ט, מ"ג:
"וירא משה את כל המלאכה...ויברך אותם משה"]. וזאת, כדי להגדיל תורה
ולהאדירה בקרב קהלים רבים הצמאים לדיעה את ה', התורה, מצוותיה, חוקיה וערכיה המיוסדים
על "אדני פז" בבחינת [משלי ג', י"ח]: "עץ חיים היא למחזיקים
בה ותומכיה מאושר". תבורכו בכל מילי דמיטב ומי ייתן וה"בישולים"
שיבושלו ויתבשלו ב"קדירה החמה" הלזו יהיו בגשם וברוח "תבשילין של
חיי ומזוני" [עפ"י מדרש גם. ודו"ק].
לנו
אין כל ספק שהוצאה לאור של גיליון תורני שבועי נוסף על כל שלל מאות הגיליונות התורניים
שכבר "קיימים בשוק" ואשר חלקם כבר קנו להם אחיזה" אינה משימה קלה וכמו
כל דבר "התלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל" זקוקים הינכם לסייעתא
דשמייא משום שעניין זה הוא נדבך נוסף וחשוב באושיות מיסוד וקיבוע תורתנו הקדושה
וערכיה בליבם של הלומדים והמעיינים. נא, ראו זאת ממש כשליחות קודש ממש אשר יש
לעשות כל שלאל ידכם להצליח בה. עשו את המירב כדי ששליחות זו תנחל הצלחה כשליחותם
של יהושע וכלב ולא תנחל כשלון כשליחותם של שאר עשרת המרגלים ואשר סיפורם המקראי
מופיע בתחילתה של פרשת השבוע, פרשת "שלח". אדרבא! יעמדו מול עיניכם
הוראת חז"לנו בתלמוד [כתובות פ"ה.]: "לתקוני שדרתיך ולא
לעוותי" או דבריהם [במדבר רבה ט"ז, א']: "חביב לפני הקב"ה אותו
השליח אשר משתלח לעשות שליחות של מצווה ונותן נפשו עליה כדי שיצליח בשליחותו".
וגם אומנה, פרשת "שלח" המונה 119
פסוקים והכוללת 5 מצוות ומיגוון נושאים ועיניינים מיוחדותה ומפורסמותה באה לה
בעיקר, בגין אחד מסיפורי המקרא הקשים והטראגיים שאירעו לעם ישראל במהלך הדורות והידוע
בכינוי – "סיפור המרגלים": שנים עשר אנשים [רש"י על אתר: "כל
אנשים שבמקרא לשון חשיבות. ואותה השעה – כשרים היו"] המכונים "ראשי בני
ישראל" נשלחים מהמדבר ע"י משה לתור [לא: לרגל] את כנען, היא ארץ
ישראל העתידית. טיעוננו זה מתבסס על דברי הכתובים על אתר [במדבר, פרקים י"ג –
י"ד]: "...שלח לך אנשים ויתורו...לתור...לתור...ויתורו...מתור...תרו...לתור...התרים...לתור...תרתם...לתור...לתור...".
12 פעמים השורש ת.ו.ר. מופיע ביחידת פרקים זו בנגזרות לשוניות שונות
ואף לא פעם אחת מופיע השורש ר.ג.ל או כל איזכור ריגולי כלשהוא והפעם
הראשונה שבה אנו מודעים לעובדה ששנים עשר האנשים נשלחו וביצעו "משימת חיפור",
קרי: "משימת ריגול" מופיעה בפרשה המקבילה בתחילת ספר דברים כשמשה רבנו (בשנת
חייו האחרונה) מכנס את העם, מזכיר, מטיף ומוכיח אותם על העבר ומכין אותם אל העתיד,
כדכתיב [דברים א', כ"ב – כ"ט]: "ותקרבון... ותאמרו: נשלחה אנשים...ויחפרו
את הארץ...ואקח מכם שנים עשר אנשים...ויפנו ויעלו...וירגלו אותה..."
משימת התיור כללה: בדיקת הארץ, העם והערים, הבאה
"מפרי הארץ" ואינפורמציה מודיעינית. וזאת, כדי לבנות אסטרטגיה צבאית לקראת
מלחמת כיבוש הארץ מידי הכנענים.
ואכן, קבוצת "התיירים" מבצעת אינפילטרציה
חשאית מגב ההר ונכנסת אל תוככי הארץ תוך לקיחת סיכון חיים לא פשוט. ומכאן, נחלקים
הם לשתי סיעות: סיעה גדולה של עשרה אנשים שמחליטה לחפש נקודות שליליות,
נקודות חולש ותורפה ובכך להוציא דיבת הארץ וממילא "מסקנתם האישית" תכלול
"המלצה" של "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו...ארץ אוכלת
יושביה היא...". בכך, הם יצרו אווירת אנטיתזה המנוגדת להחלטת האל ומשה להמשיך
"בדרך העולה בית אל" ולהגיע את הארץ המבוטחת. ומנגד, סיעה קטנה של שני
אנשים בלבד, יהושע וכלב, אשר מחליטה לחפש נקודות חיוביות, נקודות חוזק ואור
וממילא "מסקנתם האישית" תכלול "המלצה חמה" "טובה הארץ
מאד מאד... עלה נעלה וירשנו אותה..." .
כפי שכל בר בעי רב יודע, הסיעה הגדולה
"מנצחת" וגורמת לכל עדת ישראל לבכות "בלילה ההוא" ולבכות את
"מר גורלם" הרע על כי עזבו "ארץ חמדה", היא ארץ מצריים והם
"נאלצים ללכת אל "ארץ רעה", אל הלא נודע, אל "ארץ אוכלת
יושביה". אשר על כן, אומרים הם איש אל אחיו "ניתנה ראש ונשובה
מצריימה" משום ש"טוב לנו שוב מצריימה" ואף מנסים לרגום באבנים את
יהושע וכלב שלא הצטרפו לסיעתם, לא חשבו כמותם ואף התנגדו לדעתם. סיפורם של "התיירים"
שהפכו "למרגלים" מסתיים בכי רע והרה אסון להם, כמו גם לכלל העם ובמקום נדידה
של שנה אחת [בקירוב] כדי להגיע אל ארץ ישראל הם נענשים בנדידה של 40 שנים כפי שהתורה מעידה ובצער גדול [במדבר י"ד, ל"ד]: "במספר
הימים אשר "תרתם" [באירוניה] את הארץ 40
יום. יום לשנה יום לשנה תשאו את עוונותיכם – ארבעים שנה...".
באדיבות, ד"ר
מוטי גולן, לימודי יהדות ואקטואליה, פ"ת