בעזר ה' עלינו, בעבר כמו גם בהווה פורסמו ע"י הרשום מטה מספר מאמרים העוסקים בדמותו הטהורה והקדושה של גדול כוהני העם היהודי לדורותיו, הלוא הוא אהרון הכוהן ע"ה. מטבע הדברים אין זה המקום להרחיב ולפרט אולם די באם נזכיר שגם בפרשת השבוע הקודמת, פרשת "בהעלותך", העלינו "קווים" [ואיננו מתכוונים לחברת האוטובוסים העירונית בעיה"ק פ"ת] לדמותו המופלאה, הכבירה והמלאכית של אהרון הכוהן כפי שהטיב להגדירו אחד משלושת נביאי ישראל האחרונים, הנביא מלאכי [פרק ב' פסוק ז']: "כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך י-ה-ו-ה צבאות הוא". וזאת משום שאהרון ממניעים כנים ואמיתיים של דאגה עמוקה לזולת בכלל ולאנשי שבטו, שבט לוי בפרט "חלשה דעתו שלא הוא ולא שבטו היו בחנוכת (הנשיאים)" עד שהקב"ה אישית מנחמו ומעודדו, בהבטיחו: "חייך!, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות". ואכן, אהרון הציב רף גבוה של דפוסי התנהגות מוסריים גבוהים מאד ושמו נצרב בתודעה היהודית וזכה להיכנס "ובגדול" לתוך פנתיאון השמות הנצחי והאלמותי של עם ישראל לדורותיו. זאת ועוד, משום שהוא הצליח "להדליק", כמו גם "להטיב" לא רק את "המנורה הקדושה", אלא, ואולי בעיקר את נפשו וליבו של העם היהודי לאורך כל הדורות. הוא הצליח בכך שאף הלל הזקן, מגדולי התנאים הראשונים הורשם מדמותו האצילית וקבע אודותיו [אבות א', משנה י"ב]: "הוי מתלמידיו של אהרון  - אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות ומקרבן לתורה". בדפוסי התנהגות אלה וכיוצ"ב אהרון מגלם את הערכים המושלמים שעליהם אמונה תורת ישראל: אמונה צרופה בהקב"ה ובתורתו, הפנמתה והעצמתה בקרב הכלל, ניתוב דרך לעבודת ה' אמיתית ודאגה אמיתית וכנה לכל יצור אלוה אשר בשם יכונה מבלי להסתכל על רווחים אישיים ואינטרסנטים, ועוד.

ולעומת דמותו ההירואית של אהרון עומדת בתחילתה של פרשתנו, פרשת "שלח" קבוצת אנשים חסרי עמוד שדרה מוסרי ורוחני כאחד "והוכיחה" זאת בנכשלותה בשליחות שהוטלה עליהם גם ע"י בורא עולם באמצעותו ובתיווכו של משה רבנו ע"ה. עשרה מרגלים, מתוך מבחר של שנים עשר אנשים ["כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות (כי) באותה שעה כשרים היו". רש"י על אתר לפסוק ג'] המכונים "ראשי בני ישראל המה". הם נשלחים מן המדבר אל משימת חייהם. משימה היסטורית. היעד: ארץ כנען, היא ארץ ישראל. המטרה: "לתור אותה". כלומר: לבדוק את מצב הארץ, את מצב האנשים ואת מצב הערים ולחזור ולדווח על "המוצאות אותם". וזאת, כדי להכין דוקטרינה צבאית התקפתית-הגנתית אם וכאשר עם ישראל יידרש להילחם ולכבוש את הארץ מידי הכנענים. עשרה אנשים מגלים את "הפנים האמיתיות" שלהם ומוכרים את "נפשם ואת עקרונותיהם לשטן" ומוציאים דיבת הארץ קשה, כגון: "כי עז העם היושב עליה. והערים בצורות גדולות מאד....ארץ אוכלת יושביה היא. וכל העם אשר ראינו בתוכה, אנשי מדות. ושם (גם) ראינו את הנפילים בני ענק..." אי לזאת, מסקנתם הנחרצת: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". עשרת המרגלים לא מצטרפים ליהושע בן נון וכלב בן יפונה "מן התרים את הארץ" המדווחים טוב על הארץ וכלב אף "מעז" לטעון: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" ושניהם כאחד אומרים לאחר קריעת בגדיהם (לאות אבל וצער על דברי "חבריהם"): הארץ אשר עברנו לתור אותה טובה (היא) מאד מאד...(היא) ארץ זבת חלב ודבש, שהובטחה לנו מאת ה' אשר הוא איתנו ועל כן "אל תיראום" כי ה' איתנו. יהושע וכלב כמעט משלמים בחייהם (על הדיווח השונה ממי שהיו חבריהם בעבר): "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" אילולי הגעתו של "כבוד י-ה-ו-ה (ש)נראה בענן באוהל מועד". בניגוד ליהושע וכלב הצדיקים עשרת המרגלים הרשעים הוציאו לעז קשה על ארצו הקדושה, הנבחרת "והמובחרת מכל הארצות" והוציאו עצמם מכלל אלה אשר במהלך כל הדורות האמינו, הפנימו ואף פעלו עפ"י הכלל הידוע: "עם הנצח אינו פוחד מדרך ארוכה". בגינם, עם ישראל הוענש באופן קשה, והוא: נדידה של 40 שנים במדבר האיום והנורא עד הגיעם אל "ארץ נושבת". עשרת המרגלים המוגדרים רשעים בתורה, כמו גם בספרותם הרחבה מיני ים של חז"לנו לא רק שראו כיצד מרים לקתה ונענשה "על עסקי דיבה ולא לקחו מוסר" [עפ"י מדרש במדבר רבה], אלא, ואולי בעיקר, "ראו את מעשיו, דפוסי התנהגותו והתנהלותו הנאצלים של אהרון הכוהן ולא לקחו מוסר" [עפ"י מדרש גם].

באדיבות, ד"ר מוטי גולן, לימודי יהדות ואקטואליה, פ"ת