נקודה למחשבה

מצפים מאתנו לגלות עקשנות

כאשר אנו מאוד מעוניינים להשיג הסכמה לדבר-מה מגורם כלשהו ואותו גורם מסרב – אילו נתבייש או נתעצל מלבקש שנית, נפסיד בוודאי. אם נוסיף להתעקש ולבקש, יש סיכוי שנצליח. לאו דווקא סיכוי גבוה, אבל בטוח יותר גבוה מאשר אם לא ננסה.

כמובן, לא בכל מקרה ראוי לבקש פעם נוספת. אבל כאשר מדובר במשהו חשוב באמת – שווה לא להרים ידיים. במיוחד, כאשר אין מה להפסיד – יכולה העקשנות רק להועיל. מסתבר שאותה תכונה שמעלה תסמיך (אסוציאציה) שלילי, של אדם שלא מוכן לזוז מעמדותיו גם כשהן נוגדות כל היגיון – לא תמיד היא תכונה שלילית.

כך מלמד אותנו בפרשת-השבוע, המנהיג הדגול של בני-ישראל, משה רבינו. משה ביקש מהקדוש-ברוך-הוא להסיר מעליו את הגזרה שלא להיכנס לארץ-ישראל – ולמרות שבקשתו לא נתקבלה, הוא לא אמר נואש וביקש פעם נוספת וגם פעם שלישית ורביעית. 514 בקשות מצדו של משה נדחו, מספרים חז"ל – ומכל מקום הוא לא נמנע מלחזור ולבקש בפעם ה-515! בכך הוא נתן לנו שיעור מאלף, כיצד ראוי ונכון להשתמש בעקשנות היהודית הטבעית שבנו.

*

אנחנו מכונים בתורה "עם קשה-עורף". גם מי שלא מזהה את העקשן היהודי שבתוכו – שידע כי הוא קיים. אנחנו עקשנים – וראוי לגלות ולהעצים את התכונה הזאת. כמובן, להשתמש בה רק למטרות מהסוג שמלמד אותנו משה רבינו – אבל להשתמש.

למשל: מדי יום אנו נושאים אל הקדוש-ברוך-הוא תפילות, להוציא אותנו כבר מחשכת הגלות ולהביאנו אל הגאולה השלמה. שלוש פעמים ביום אנו מבקשים "ראה נא בעניינו... וגאלנו מהרה", מייחלים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" ומתחננים כי "את צמח דוד עבדך (המשיח) מהרה תצמיח". התפילות נישאות מדי יום ממיליוני פיות יהודים, כבר למעלה מ-1900 שנים – ולכאורה, להבל ולריק!  יום רודף יום, שנה רודפת שנה – והגאולה טרם באה.

מי שלא מפתח בתוכו אמונה עיקשת – לא יכול שלא להתייאש. רק העקשנות היהודית הטבעית יכולה לחזק אותנו לא לסגת. רק היא יכולה להניע אותנו להמשיך להאמין ולבקש בלב מורתח: עד מתי לגלות?!

כמו משה רבינו שלא התייאש לעולם – כך גם אנו צריכים לא להתייאש לעולם. את משה עצר הקדוש-ברוך-הוא בתפילה ה-515, ומסתבר לומר שמכל מקום הוא המשיך להפציר. אותנו – הקדוש-ברוך-הוא בכלל לא עוצר. אדרבה, הוא מצפה שנמשיך לשאת עוד ועוד תפילות.

וחשוב שנדע, כי מה שלא יהיה, אף תפילה לא שבה ריקם. כל תפילה ותפילה מצטרפת לקודמותיה ומוסיפה לקרב את הקץ ברגע נוסף. נכון שכשאנו מתפללים על הגאולה, מטרתנו לא רק לקרב קצת את הקץ, אלא להביא להגשמתו בפועל ממש – אבל בדיעבד, גם כשלא התמלאה המטרה, לא הייתה התפילה לחינם. היא עשתה משהו.

*

כאשר אנו הולכים בדרכו של משה, ראוי שנחקה אותו כמו שצריך: משה, בכל פעם שביקש – לא מלמל סתמית את מילות הבקשה. הוא השקיע בה את כל נימי נפשו, בתקווה שהפעם היא תתמלא. וכך גם אנחנו צריכים לא רק למלמל את מילות התפילה. עלינו לשדר מבעד למילים, בכל פעם מחדש, להט יצוק של אמונה עיקשת ואיתנה.

"אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת – בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!". מילים אלו הן הבטחה של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, כי בעניין הגאולה יש לא רק סיכוי גבוה, אלא ודאות מוחלטת: אם נתכוון באמת – התפילה תתקבל באמת. כמו שאנו רוצים שהיא תתקבל.

טיזר:

רק העקשנות היהודית הטבעית יכולה להניע אותנו להמשיך ולבקש בלב מורתח: 'עד מתי לגלות?!'. לא רק למלמל מילים – אלא לשדר דרכן להט של אמונה

גאולה בעולם

הכול דיבורים

סוף סוף. חוקרים הגיעו למסקנה כי כל השפות המדוברות על ידי מיליארדי בני אדם ברחבי העולם מקורן בשפה אחת. עוד הם טוענים כי השפה האחת "הולידה" שבע שפות שהתחלקו לשפות רבות נוספות. מספר מילים יסודיות אף שרדו באופן דומה להפליא בכל השפות והן: "אני", "אמא" ו"לתת". אם תרצו – טלו שלוש אבני היסוד של חברה אנושית: אמא נותנת, ומנתינתה לומדים לתת הלאה.

עד כאן יודעים החוקרים לספר, ומכאן והלאה – אל מקורותינו הקדושים. ה"חידוש" אכן מעוגן היטב, ביהדות, הקובעת כי אותה שפה קדמונית אוניברסאלית היא בעצם שפת הקודש, השפה בה כתוב התנ"ך. עוד בטרם היותה שפת בני אנוש, שימשו 22 אותיותיה בצירופים שונים ככלים בבריאה האלוקית: הדיבור האלוקי ("ויאמר אלוקים") לא רק שיוצר קשר, כמו הדיבור האנושי, אלא בעצם בורא ויוצר את ה"זולת".

מכאן מובן שבעצם כל מה ומי שקיים אינם אלא מופעים שונים של הדיבור האלוקי שממשיך "להחזיק" אותם במציאות, ולקיים אותם בכל רגע ורגע. כל הבריאה היא דבר השם, שממשיך להידבר כל הזמן.

מוסבר בספר התניא, ספר היסוד של תורת החסידות, כי לו היו אותיות הדיבור האלוקי חוזרות למקורן, כלומר – אם הכוח האלוקי הבורא את המציאות היה נעצר, הייתה הבריאה כולה חוזרת לאין ואפס, והכול היה כלא היה.

תפיסה זו מחייבת להמשיך ולהבין שאם כך, הרי שגם עתה, מציאותנו איננה ברורה מאליה, ואיננו גם כל מה שנדמה לנו שאנחנו. המשמעות האמיתית היחידה של כל מה שקיים היא רק האלוקות המהווה ומחיה אותה, וממילא אין הגיון בחיים שאינם מכוונים לרצונו יתברך, הבורא אותם כל הזמן.

הרצון האלוקי מעניק לנו את יכולת הבחירה בין טוב לרע, ובתנאים מסוימים – מאפשר לנו אף להפוך את הרע לטוב. לדיבור חלק גדול בכך. כי גם לדיבור האנושי כוח לברוא מציאויות. כאשר מדברים טוב ונכון נבראת מציאות טובה, וגם להיפך.

מה שהכי רלוונטי הוא שדיבורים ולימודים אודות משיח וגאולה קרבה – אכן מקרבים את הגאולה, בה ישובו כל בני האדם כולם לדבר רק דיבורים טובים והכול באותה שפה עתיקה.

דוגמה לדיבור היוצר מציאות קריטית, הן אמירת המילים 'יחי המלך' על המלך המשיח. לדברי הרבי, הכרזה זו, הנאמרת מתוך כמיהה לגאולה אמיתית ושלמה, יש בכוחה להוסיף חיים במלך המשיח! וממילא להעניק לו את הכוח להתגלות ולגאול.

להאיר

התגלות המשיח ובניית המקדש. מה קודם למה?

בתפילת העמידה (שמונה-עשרה) ישנן כמה ברכות הקשורות בגאולה השלמה. הברכות מסודרות בסדר מסוים, ובמסכת מגילה מוסבר הטעם לסדר המסוים: הברכה הראשונה בסדרה היא ברכת "מקבץ נידחי עמו ישראל", המתייחסת לקיבוץ הגלויות. לאחר מכן, "כיון שנתקבצו הגלויות – נעשה דין ברשעים". כלומר, מוקם בית הדין הגדול (הסנהדרין), שימצה את הדין ברשעים. ועל כך נאמרת ברכת "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". "כיון שנעשה דין מן הרשעים – כלו הפושעים", ולכך מכוונת ברכת "שובר אויבים ומכניע זדים", ואו-אז "מתרוממת קרן הצדיקים" – מתקיימת ברכת "משען ומבטח לצדיקים".

הברכה הבאה בסדרה היא "בונה ירושלים", מכיוון ש"היכן מתרוממת קרנם (של הצדיקים)? בירושלים". "אחר שנבנית ירושלים – בא (משיח בן) דויד, שנאמר 'אחר ישובו בני ישראל וביקשו את השם אלוקיהם ואת (משיח בן)דויד מלכם' (הושע ג ב)". לכן הברכה הבאה היא "את צמח דויד עבדך מהרה תצמיח".

הגמרא כותבת כי ירושלים תיבנה לפני כינון מלכות המשיח. אולם רש"י בפירושו כותב: "אחר ישובו לבית המקדש וביקשו הקדוש-ברוך-הוא ואת דויד מלכם". משמע, שגם בניית בית-המקדש תקדים את ביאת המשיח. כך גם נאמר בתלמוד ירושלמי: "בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דויד".

כיצד עולים דברים אלו בקנה אחד עם פסיקתו החד משמעית של הרמב"ם, כי מלך המשיח יתגלה ויכונן את שלטונו ורק לאחר מכן יבנה את בית המקדש?

מסביר כבוד קדושת אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-בר) מליובאוויטש, כי לכל הדעות יבנה המשיח את בית המקדש והוא גם מי שיקבץ את נידחי ישראל. ומה שמשמע מהגמרא אחרת – הכוונה היא לשלמות מלכותו של מלך המשיח. שלמות המלוכה תגיע לאחר קיבוץ הגלויות ובניית המקדש, אולם התגלותו של המשיח כגואל ישראל תהיה לפני כן.

אדמו"ר הרש"ב מסב את תשומת הלב לכך שלפעמים נקרא המשיח 'בן דויד' ולפעמים 'דויד', ומסביר כי 'בן דויד' הוא כינויו בשלב הראשון, ו'דויד' הוא הכינוי בעת שמגיעה מלכותו לשלמותה. ולכן מדייקים התלמודים בלשונם – "כיון שנבנית ירושלים בא דויד", "בית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דויד" – כי בית-המקדש (וקיבוץ הגלויות שלפניו) יקדימו את השלב המושלם של מלכות המשיח, השלב של התואר 'דויד'.

מקורות: תלמוד בבלי מגילה יז, ב. תלמוד ירושלמי מעשר שני פרק ה הלכה ב. משנה תורה לרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ב הלכה יד והלכות מלכים פרק יא הלכות א, ד. איגרות קודש אדמו"ר הרש"ב חלק א עמוד שיב.

טיזר

'בן דויד' הוא כינויו של המשיח בשלב הראשון של התגלותו. 'דויד' הוא הכינוי בעת שמגיעה מלכותו לשלמותה

גאולה בפרשה

עשרת הדברות בפעם השנייה

חלק ניכר מספר דברים מהווה חזרה על עניינים שמופיעים כבר קודם לכן בתורה. במסגרת זו, מופיע בהרחבה בפרשת-השבוע תיאור חוזר של מעמד מתן תורה בהר סיני.

חז"ל מסבירים כי החזרה בספר דברים הינה כעין התגלות אלוקית חוזרת של אותם דברים, אולם בעוצמה נמוכה יותר. את ארבעת הספרים הקודמים כתב משה כפי שהם נאמרו לו, מבלי לערב את הבנתו שלו. את ספר דברים, לעומת זאת, הוא כתב (אמנם ברוח הקודש, אך) במילים שלו. בלשון חז"ל: "משה מפי עצמו אמרן" – והעובדה שהדברים נכתבו בשפתו שלו גרמה לצמצום ההארה האלוקית שבהם, כך שהיא נעשתה מותאמת ליכולת ההכלה וההבנה של בני האדם.

על פי זה, התיאור הראשון של אמירת עשרת הדברות (בפרשת יתרו) בא להדגיש בעיקר את עוצמתה של ההתגלות האלוקית. עוצמה שגם בעלי החיים חשו בה, ובני ישראל כולם התקשו להכילה, עד שפרחה נשמתם. אך התיאור השני של אמירת עשרת הדברות, שנכתב על-ידי משה רבינו (בפרשת השבוע), נועד להדגיש את רמת הגילוי של המעמד הנשגב, שאותה כן קלטו והכילו בני ישראל.

כדי לקלוט ולהכיל, היה צורך ברור להפחית את עוצמת ההתגלות האלוקית. וכפי שביקשו בני ישראל ממשה: "דבר אתה עמנו ונשמעה". אנו מעוניינים שהגילויים האלוקיים 'יסתננו' ויעברו דרכך. ההפחתה הזו הביאה להגשמת המטרה של נתינת התורה. היא זו שיצרה את האפשרות של בני ישראל ללמוד ולהבין את התורה כראוי ולהשתמש בה להפצת קדושה בעולם על-ידי קיום המצוות.

בהקשרים שונים אומרים חז"ל, כי הופעה כפולה של דברים רומזת לגאולה. בענייננו, ההופעה הכפולה של מעמד מתן תורה רומזת להתגלות סודות התורה הנשגבים בגאולה השלמה – מפיו של מלך המשיח, תכף ומיד ממש.

(התוועדויות תנש"א חלק ד עמוד 129)

זה קרה באמת

עיגול שכזה

הרב יצחק ויינברג חכך בדעתו מהו המקום המתאים ביותר לבנות עליו את בית-חב"ד בעירו – ונקובר שבקנדה. האם בקרבת האוניברסיטה, או שמא ברובע המגורים בעיר.

במקום לשבור את הראש לבד, החליט להריץ את השאלה לשולחנו של מי ששלחו למקום זה – הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. אל השאלה צרף את מפת העיר, עליה סימן את ריכוזי האוכלוסייה הגדולים, בתי-הכנסת, האוניברסיטה והאזורים בהם מתגוררים יהודים.

הרבי קרא את המכתב ובחן את המפה בדקדוק. לאחר-מכן הדגיש בעיפרון את המילים 'רובע המגורים' והקיף עיגול סביב נקודה אחת במרכז המפה, בקרן הרחובות שבין רחוב אוק לבין השדרה ה-14, כמקום מועדף.

חמש שנים חלפו על הרב ויינברג בחיפושים מאומצים. כל אימת שהעלה דבר-מה בידו בסביבת "העיגול של הרבי" והודיע על כך לרבי, מצא הרבי סיבות שונות לדחות את הרכישה.

יום אחד נודע לרב ויינברג כי מוצע למכירה מגרש חנייה גדול. המיקום היה מצוין, אך הבעלים דרשו חצי מליון דולר עבור השטח.

הרב ויינברג התלבט מאוד, כי בתוספת עלויות הבנייה הוא הגיע להוצאה מופרזת עבורו. באותם זמנים השתכנו עמיתיו, שניהלו בתי-חב"ד ברחבי ארצות-הברית, במבנים קיימים, ולא השקיעו מאמצים בבנייה עצמית. הוא אף הבין מתשובות הרבי אליו בעבר, כי עליו לנהוג בזהירות בהיקף ההשקעה. באחד המקרים נשקלה רכישת מבנה קיים תמורת תשלום משכנתא חודשית בסך 2000 דולר, ודעת הרבי הייתה כי אנשי הקהילה בוונקובר עשויים לראות בסכום זה הוצאה גדולה מדי.

בכל זאת, החליט הרב ויינברג להודיע לרבי על האפשרות לרכוש את מגרש החנייה. שהרבי יקבע. ואמנם, למרבה הפלא הורה לו הרבי לבצע את הרכישה.

הרב ויינברג, יחד עם אחד מתומכיו, יהודי מקומי בעל אמצעים בשם ג'ק דיאמונד, נסעו לפגישה עם בעלי המגרש.

הבעלים, נוצרים אדוקים, התרשמו מאוד מהמטרה לשמה ביקש הרב היהודי לרכוש את המגרש. בו במקום החליטו להוזיל את מחיר הנכס ב-25 אחוזים: 125 אלף דולר פחות! אולם הם דרשו לקבל את הסכום כולו מידית בעת הרכישה.

עובדה זו הייתה בעוכריו של הרב ויינברג. בשום אופן לא היה מסוגל להמציא בבת-אחת סכום גבוה כזה. מצד שני, המגרש התאים בדיוק לבניין בית-חב"ד מרכזי, ומה גם שרק לגביו השיב הרבי בחיוב.

פנה הרב ויינברג שוב אל הרבי ודיווח לו על ההתפתחויות, ותשובת הרבי הייתה: אנו נמצאים בחודש אדר אשר בו מרבים בשמחה. יש לזרוע בשמחה, לקצור בשמחה ולבנות בשמחה. ברכה והצלחה.

החליט אפוא הרב ויינברג לכתוב לבעלי המגרש כי הוא מעוניין בהצעה, אך ברצונו להמשיך ולדון בתנאי העסקה.

לשמחתו הרבה, בתוך זמן קצר השיבו הבעלים כי הם מרככים את עמדתם. הם הוסיפו להוזיל את המחיר וויתרו על דרישתם לתשלום מיידי של כל הסכום. דמי הקדימה שביקשו עמדו על 75,000 דולר בלבד, מהם הבטיחו 50,000 דולר כתרומה עבור פעילותו המבורכת של בית-חב"ד! את היתרה הסכימו לפרוס בתשלומים על פני תקופה ארוכה בריבית נמוכה, ולא רק זאת, הם אף הבטיחו כי אם יוכיח בית-חב"ד תפקוד של צדקה וחסד, הם יחזירו כתרומה נוספת את הריבית ששולמה.

מימושה של ברכת הרבי, "לבנות בשמחה" – החל לקרום עור וגידים בקצב מהיר. בעזרתם של ידידי חב"ד מקומיים גויס הסכום ששולם כמקדמה, והרכישה בוצעה. עד מהרה שורטטו תוכניות בנייה, הושגו אישורים מתאימים מהרשויות ונשלמו ההכנות לתחילת הבנייה. בתוך זמן קצר כבר נערך טקס מרשים להנחת אבן הפינה.

שנה לאחר מכן כבר עמד המבנה על תלו. האירוע הראשון שנערך במבנה החדש עמד באמת בסימן "מרבים בשמחה": מסיבת פורים...

באחד הימים, כאשר ערך הרב ויינברג סדר בניירותיו, הבחין לפתע במפת העיר שחזרה מסומנת מהרבי. עד לאותו רגע הניח, כי העיגול ששרטט הרבי היה האזור הכללי בו כדאי להקים מבנה לבית-חב"ד. בעיון מעמיק שם לב כי הבניין קם בסופו של דבר בדיוק בנקודה שסימן הרבי במפה...

"במבט לאחור", מסכם הרב ויינברג בהשתאות, "לא יכולנו לקוות למיקום מרכזי ומתאים יותר לבית-חב"ד"...