כולנו משוטטים מתרוצצים ומטיילים, 
האם זו שגרה הכרחית או שמה יש 
דרך אחרת? התשובה ממתינה בתוך 
הפרשה.


אנשים אוהבים לטייל, לתור ולשוטט. יוצא אדם לפועלו עם שחר, מתרוצץ מהתם להכא וחוזר למשכנו עדי ערב, רק על מנת לנטוש את הקן שוב למחרת. סידורים שונים מזמינים אותנו מעיר לעיר. רוב יומו שרוי אדם במסע, מצוי כאן וראשו במקום אחר. זוהי דרכו של עולם.
 
כה הסתגלנו לשגרת הטלטלה, שהכורח להיטלטל ולהתנועע באופן תמידי דומה עלינו לתענוג, או שגרת חיים נאותה. ואולי אין זה אלא עונש, מין תיקון לפגם. שמא לזאת ייקרא גלות?
 
אם נתבונן אחורה אל הבית ממנו באנו, הרי שלא תמיד שוטטנו בחוצות. פעם, טרם חורבן, היה לנו בית, נחלה ומנוחה, משכן של קדושה שלווה וישוב הדעת. מלכתחילה התקין הבורא עבור האדם מקום בגן עדן. הפרנסה והשפע מצויים בד' אמות, אין צורך להתרוצץ. 
 
גן העדן הזה היה קיים גם כאן בדמותו של בית המקדש, באדמת הקודש "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". הכל בהישג יד, אין צורך לחפש שום סיפוק מבחוץ. גן העדן הזה מצוי גם היום בבית מקדש מעט, בבתי כנסיות ומדרשיות, בין חברים מקשיבים, על התורה והעבודה, בתוך שורות של גמרא וניגון של תפילה. השלום והשלווה, התענוג והסיפוק הנעלים ביותר מצויים בבית פנימה.
 
מה אם כן גורם לנו לצאת על כורחנו אל מחוץ לכותלי השלווה והמנוחה, לאבד בטלטולי הדרכים את מנוחת הנפש?
 
מסעות של תיקון
 
יש בטיול ובטלטול גם משהו טוב. כשהנסיעה מקושרת לתכלית אמיתית ולמטרה של אמונה, דווקא מתוך המסע יכולים למצוא חירות, התחדשות ואמונה. אולם המסעות ברובן נקנסות עלינו כעונש, כתיקון הכרחי לחטא נורא.
 
המדרש מלמד כי "אלה מסעי בני ישראל" הוא תוצאה שנגרמה בעתיו של חטא העגל בו נאמר: "אלה אלוקיך ישראל". רבי נחמן מברסלב מלמד (ליקו"מ מ' ליקו"ת ס"ב) שהמסעות באו על קלקול האמונה. כיוון שחטאו ישראל בעגל, בעבודה זרה שנאמר בה: "צא תאמר לו", נאמר אף להם 'צאו'. לכו החוצה, חפשו את האמונה בחוץ. הטיול והטלטול אינם תענוג, הם עונש לצורך תיקון. 
 
הנסיעות והטרדות שכופה עלינו המציאות הם תוצאה של קלקול אמונה, "כי אם היה מאמין באמונה שלמה שיכול הקב"ה להזמין לו כל צורכו, לא היה נוסע שום נסיעה. נמצא שהנסיעה היא קלקול אמונה" (שם). ההתרוצצות היא מסך מבדיל בפני אור האמונה הבהירה. עצם ההזדקקות להיטלטל ולהביא לחם ממרחקים, להתרוצץ ולבקש ישועה והצלחה במקום אחר, זוהי ההסתרה החמורה ביותר על האמונה. זוהי גלות.
 
וכאן הבן שואל. אם המסע נועד לתיקון, הלא הוא עצמו גורם הקלקול? ואם נקנסה עלינו טלטלה של גלות, אימתי נשוב אם כן אל המנוחה והנחלה, והלא המסע בעצמו הוא קלקול האמונה?
 
להיטלטל מתוך אמונה
 
המסע בעצמו הוא התיקון, זוהי הכפרה. טלטולי הגוף מתקנים את הטלטול הנורא שגרמנו למעלה בחסרון האמונה (שם). אולם המסע אף הוא חייב להיעשות באופן הנכון, מתוך התקשרות וידיעה שכאן ממש טמון התיקון. ההתייחסות למסעות הפרנסה אמורה להיות כאל תיקון, לא כטיול של חולין. כשמתייחסים למסעות החיים כשגרת מציאות, המסע בעצמו עלול להפוך לקלקול אמונה. אם הטרדות וההתרוצצויות מביאות עצבות וכעס, תסכול וכאב, שוב איבדנו את האמונה על אם הדרך. מסע של תיקון חייב להתנהל כמו מ"ב מסעות קודש בדרך לארץ ישראל, מתוך אמונה שכאן ממש טמון תיקון לקלקולי האמונה, כך ייהפך המסע לתורה.  
 
לכתחילה או בדיעבד
 
נזרקנו החוצה אל מעבר לגבולות מנוחת הנפש והקדושה בגלל חסרון אמונה. קיבוץ הגלויות ייעשה אף הוא מתוך תיקון האמונה. שלושת השבועות הם זמן תיקון. האבל על החורבן נועד לנתק אותנו מגורמי קלקול האמונה ולחבר אותנו לתיקון. אם בכל השנה הסתגלנו לשגרת הטלטול, מצאנו במסע ובמרדף הפרנסה תענוג ופורקן כלשהו. הרי שכעת, אנו מזכירים לעצמנו היכן שוררת מנוחת הנפש האמיתית. אנו מקוננים על בית המקדש ומצהירים שרק שם הייתה לנו מנוחה. כואבים את העונש של ישיבת חוץ לארץ, ואת שכחת האמונה. 
 
האבלות מזכירה לנו ששגרת הטלטול היא בדיעבד. לא יצאנו לכל אותם מ"ב מסעות אלא בעצת מרגלים. ואילולא שחטאנו יכולנו לקבל את השפע כולו בתוך הבית פנימה מבלי להזדקק לשום גורם חיצוני. 
 
כעת, כיוון שנגזרה גזירה, אנו מקבלים על עצמנו עול טלטול מתוך הכנעה. לא בעזוז של טיול ופורקן. גם לא בקול ענות חלושה של תסכול ורטינה. רק מתוך אמונה שמתוך הטלטול תבוא הגאולה והנחלה. כשיוצאים כך למסע, כשמרפדים את הדרכים בהתבודדויות, שבתות, לימוד תורה וחיבור אל הקדושה הקבועה וקיימת בכל מקום, המסע במדבר הופך מקור מים חיים לגאולה. זהו טיול שכולו תורה ואמונה.