תחילתה של פרשת "בהעלותך" משמשת כחתימה לסיפור הקמת המשכן במדבר והקדשתו וביחידת הפסוקים הראשונה [ח', א' – ד'] התורה חוזרת על הציווי שניתן לאהרון "לטפל" בכל הקשור להדלקת הנרות שבמנורה, שנאמר: "...דבר אל אהרון ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות...יאירו שבעת הנרות". רש"י לפסוק ב' ובהסתמך על דברי המדרש מסביר את "סמיכות הפרשיות" כדלקמן: "למה נסמכה "פרשת המנורה" [תחילת פרשת "בהעלותך"] ל"פרשת הנשיאים" [סוף פרשת "נשא"]? – לפי, שכשראה אהרון (את) חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו, שלא היה עימהם, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך! שלך – גדולה משלהם. (והיאך?) – שאתה מדליק ומיטיב את הנרות ". מקריאה ראשונית ופשוטה של מימרת המדרש למדים אנו שאהרון די "נפגע" שלא הוא ולא שבטו יוצגו כדבעי בהקרבת "קרבנות הנשיאים". אהרון "נתקנא" בנשיאי השבטים, וכביכול, לא שבע נחת מ"הצלחתם" של אישים אחרים וביטא זאת בצורה מביכה של קנאה וצרות עין.

האם אהרון התנהג באופן שלילי?

ושאלתנו: הייתכן לחשוב כך על אהרון הכוהן, נבחרו של האל לשמש ולשרת בקודש פנימה, לפניי ולפנים? האומנם ניתן לחשוד במי "ששקול למשה" [בראשית רבה א', ט"ו] ושהוא מהדמויות המיוחדות וההרואיות אשר זכו להיכלל בפנתיאון השמות האלמותי והנצחי של עם ישראל לדורותיו, בהתנהגות שלילית ולא רצויה של קנאה, צרות עין וכיוצ"ב? וכי לא עמדו בפני אהרון הנביא דבריו של התנא ר' אליעזר הקפר שהזהירנו מלקרב אליהן ועדיהן ושאף קבע נחרצות שמידות שליליות מעין אלה גורמות במישרין לאובדנו של האדם, כמאמרו: "הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" [אבות ד', כ"א] או דברי חכמי המדרש בגנותה של הקנאה הגורמת לאדם ייסורי נפש קשים מנשוא וכדבריהם: "מאה מיתות ולא קנאה אחת" [דברים רבה, ט']? האם לנגד עיני אהרון לא עמדו התוצאות הקשות והרות האסון שאירעו לכל מי שהתנהג בקנאה וצרות עין, כמו למשל:

קנאתו של הנחש באדם ובחווה, קנאה שהמיטה על העולם האנושי את המוות הראשוני והנצחי. או: קנאתו של קין בהבל אחיו, קנאה שהובילה לרצח הראשוני בהיסטוריה האנושית, רצח בלתי נשכח ובלתי נסלח בגין היותו גם הרצח הראשון בתוך המשפחה. או: קנאתם של שנים עשר "שבטי יה" באחיהם יוסף, קנאה שגרמה לאחד מן האסונות הקשים של המיעוט היהודי, קרי: גלותו של עם ישראל למצריים, גלות פיזית ורוחנית, גלות קשה ואכזרית מעצם היותו מיעוט משועבד ונרצע במצריים, "כור הברזל" העריץ והמתועב ביותר של העולם העתיק?! אתמהה.

התנהגותו החיובית והמוסרית של אהרון

ותשובתנו הנחרצת והחד משמעית, היא: לא ולא! חלילה וחס! לא יעלה על דל שפתותינו ואף לא על דל מחשבתנו ודעתנו לחשוד באהרון הכוהן באופן אשר כזה ובוודאי אסור לנו לייחס לאהרון התנהגות שלילית אשר כזו. אדרבא! ההיפך, הוא הנכון! אמנם הייתה פה חלישות דעת שביטויה "הלכה למעשה" היה קנאה. ברם, הייתה זו קנאה חיובית ולא חלילה קנאה שלילית. וזאת, בגלל רגישותו העצומה והיתרה של אהרון לכבודו, לזכויותיו ולרווחתו של הזולת בלבד, בבחינת: "קנאת סופרים, תרבה חוכמה" [בבא בתרא כ"א:]. קנאה מעין זו מובילה את האדם לצמיחה, לשיפור עמדות לימודיות-חינוכיות-ערכיות, להתעלות ולכמיהה עצומה להיותו דבק יותר ויותר בהקב"ה ועוד. התנהגותו של אהרון נבעה, אך ורק, מתוך חיבתו ואהבתו העצומה לזולת. חיבה ואהבה ללא גבולות ובעיקר כלפי האחר, כלפי אותו חלק מעם ישראל שלא הייתה לו הזכות להקריב ולהודות להקב"ה על החסדים, הנפלאות והנסים העצומים שעשה לעם בצאתו ממצריים. התנהגות מעין זו "הכתה שורשים" בעם ישראל ושימשה במשך מאות ואלפי שנים "מודל לחיקוי" והילל הזקן, מראשוני התנאים בשלהי הבית השני ביטא זאת וקבע לשעתו ולדורות: "הוי מתלמידיו של אהרון הכוהן, אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" [אבות א', י"ב].