מידה טובה מרובה ...
נכתב על ידי DL2000, 23/5/2013
בס"ד
קול קריאת התרנגולים המתעוררים
עם שחר נשמע בעיירה ניקלשבורג
וסביבותיה. מלווה לצד ציוצי
ציפורים והמיית היונים. עצים גם הם נדים עם
רוח, ופרחים פותחים את עלי כותרתם וכולם
שרים יחד את שירת הבריאה, אומרים כל אחד
בשפתו: "מודה אני...". יום חדש הגיע, השחר
כבר הפציע, זה הזמן לקום ולהודות לה' הטוב,
ובשמחה אותו לעבוד. וברחוב העיר מתהלך
הצדיק ר' שמעלקא בלוויית הגבאי לתפילת
השחר.
אך יחד עם כל הרמוניית שירת הבריאה, רב
תושבי ניקלשבורג עדיין נמים את שנתם,
לאחר הערב השמח אמש, שנמשך עד שעות
הלילה המאוחרות בו זכו להכתיר את ר'
שמעלקא כרב העיר ניקלשבורג. קבלת הפנים
המרוממת, התורה העמוקה והברכות הרבות
שהצדיק בירך את כל אחד הגביה אותם מעלה
מעלה, והחדירה בהם רגש של שמחה ושלוות
נפש. תושבי העיר עלו על יצועם בשעה
מאוחרת מתוך שבח לריבון העולמים, ששלח
להם רב יקר כזה שיאיר להם את הדרך וידריך
אותם בדרך הישרה, דרך התורה והמצוות.
מנהג היה בניקלשבורג שמרא דאתרא החדש
אשר נתקבל לכהן כרב העיר, יושב בביתו
עד שבת קודש. ובשבת, קודם תפילת מוסף
באים כל אנשי הקהילה והוא עימהם ופותח
פה מפיק מרגליות בדרשה קודם מוסף. אח"כ
מתפללים מוסף והולכים יחד אל בית הרב
לקידושא רבה.
מנהג זה נהגו גם עתה, בעת הכתרת ר'
שמעלקא. ביום חמישי בשבוע הגיע אל בית
הרבי כמה מתלמידי חכמים שהיו בעיר,
וביקשו ממנו שיראה להם מראה מקומות
באיזה מקום ידרוש, כדי שיעיינו קודם. אמר
להם הרבי: "תנו לי גמרא" ונתנו לו. בדק ובירר
איזה עניין ואז אמר להם: "כאן אדרוש, ועשה
סימן באיזה דף. ראשי החבורא היו סבורים
שבוודאי יראה הרבי ללבן סוגיא קשה, או איזה
חילוק עמוק. אך לתדהמתם הוא לא פתח את
הגמרא עד יום השבת, ולא הכין את 'דרשתו'.
בהגיע יום השבת, ישבו למדני העיר והכינו את
עצמם בקושיות ושאלות עצומות במקום אשר
הראה להם שבו ידרוש כדי שיוכלו להתפלפל
עם הרבי החדש בדברי תורה.
עת תפילת מוסף הגיע, כל בני הקהילה כנהוג,
הגיעו אל ביתו של ר' שמעלקא וציפו בקוצר
רוח לשמוע את דרשתו הנפלאה. ר' שמעלקע
ביקש שיביאו לפניו את הגמרא אשר סימן
לתת משם דרשה. לקח את הגמרא והתחיל
ללמוד את הגמרא עם פירוש רש"י והיקשה
קושיא גדולה והראה איך שרש"י מתרץ זאת.
מרותקים ופעורי פה שתו בצמא את דבריו
הנפלאים של הרבי. אח"כ הוסיף הרבי עוד
ועוד עד שסיים את כל הדף גמרא. ותירץ את
כל הקושיות הלומדים והמפרשים וכל מה
שאפשר לדבר בעניין זה והכל רמז כרש"י.
חכמי הקהילה היו פעורי פה לשמע הדרשה
המיוחדת שהשמיע לפניהם הרבי.
מלאי חיבה והערצה לרבם החדש, יצאו כל
בני הקהילה מבית הרבי ללוותו אל בית
הכנסת לתפילת מוסף. שמחה גדולה שמחו
כל הלומדים, על הזכות הנפלאה שנפלה
בחלקם.
עם היכנסו אל בית הכנסת, נעצר הרבי על
המפתן ואמר: "הנני רואה שתי וערב בבית
הכנסת". בדקו הגבאים את הדבר ולא מצאו
כלום. לפתע העלה אי מי השערה כי אולי
במנורת הכסף הטהורה התלויה על תקרת
בית הכנסת, מנורה שהייתה שווה הון רב.
ייתכן ובמנורה זו נמצא שתי וערב.
עם צאת השבת בדקו הדבר, ואכן גילו כי צדקו
דברי הרבי, ובמנורה אכן היה השערה הנ"ל.
מייד התיכו את המנורה ובנו ממנה מנורה
חדשה לבית הכנסת, טהורה ללא פסול.
יום ראשון בשבת קודש, בני הקהילה גודשים
וממלאים את ביתו של הרבי. מי למתן ברכה
וישועה, מי לשאלה וברור הלכה, מי לברר
בדיני ממונות, ומי סתם כך לתהות על קנקנו
של הרבי החדש.
לפתע, הבחין הרבי מחלון ביתו באישה אחת
עוברת ומוליכה עימה אווזים שחוטים. ביקש
הרבי לקרוא אותה אליו. משהגיע אל חדרו של
הרבי שאלה: "מי שחט את האווזות הללו?"
ענתה האישה: "שוחט העיר שחט אותם, ואני
מוכרתם." המשיך הרבי לשאול: "ומה שמו
של השוחט?" ענתה האישה בתום לב: "לא
ידעתי". אותה העת היו בין הנוכחים כמה
משוחטי העיר. שאלם הרבי: "אתם שחטתם
את האווזות הללו?" אך כולם ענו בשלילה.
ציוה הרבי לקרוא לפניו את כל שוחטי העיר.
אך לתדהמת כל הנוכחים נענה בשלילה על
שחיטת האווזות. כולם טענו כי לא הם שחטו
את האווזות.
קם הרבי לעני כל הנוכחים ובקול גדול קרא
כלפי האישה: "מרשעת, תני תודה מי שחט
את האווזות!!!" לנוכח תוקפנותם של דברי
הרבי, לא יכלה לעמוד יותר, היא נפלה לרגלי
הרבי וסיפרה את וידוייה בבכי מר: "מה אחכד
מכבוד רבי, כי אנכי בעצמי שחטתים, וזה
יותר מכעשרים שנים שאני שוחטת האווזות
בעצמי ומוכרת ליהודי העיר. אנא רבי, תנו לי
דרך תשובה". "מה אפשר לך את מרשעת ליתן
לך תשובה, כי זה עשרים שנה שהאכלת את
כל העיר בשר טריפה ונבלה".
ויאמר לה הרבי: "זה תשובתך, תלכי לביתך
ותעשי עצמך חולה נופל במיטה בערך שמונה
ימים. אחר כך תעשי עצמך מת. וכשיבואו
החברא קדישא ויטהרו אותך כד"ת יתנו אותך
בארון מתים ויחפרו קבר ויהיה מוכן. וכאשר
יביאו אותך אל הבית עלמין יקראו אותי ואבוא
בעצמי." למשמע הוראתו של הרבי נחרדה
האישה עד מאוד, כי חשבה שיקברו אותה
בחיים. אמר לה הרבי כי לא יקברו אותה כלל.
נסערים ונפעמים היו כל הנוכחים במחזה
זה, שהיו אנשים רבים במעמד זה. מצד אחד
על גדולת רבם אשר עיניו הקדושות רואות
למרחוק. ומצד שני הצטערו צער רב על
שנכשלו שנים רבות במאכלות אסורות ולא
ידעו נפשם מרב עגמת נפש.
האישה מוכרת האווזות הלכה ועשתה כמצוות
הרבי. עשתה עצמה חולה שמונה ימים. אח"כ
עשתה עצמה מתה ובאו החברא קדישא
וטיהרו אותה והניחוה בארון וקראו לפני מת
מצוה כמנהג, וכאשר באו לבית העלמין וחפרו
את הקבר שלחו אחרי הרבי. רבי שמעלקע
הגיע אל בית העלמין ל'הלווית' האישה.
רב תושבי העיר באו לחזות באשר יקרה
בהלוויתה של האישה אשר למעשה היא אינה
מת אלא חי.
כאשר הגיע הרבי אל בית העלמין ציוה להניח
אותה על הארץ לפני הקבר והוא עמד עצמו
והרכין ראשו על המיטה. כולו אחוז שרעפים.
המעמד נערך כחצי שעה בערך. שקט ודממה,
מתח ופחד שררו מסביב בראותם את הרבי
שוע בשרעפיו ליד ארון ה'חיים-מתים'.
לפתע, בלי כל התראה, וללא סימן כלל
התחילו לעוף אווזות באוויר עד שנחשך מאור
היום מריבוי האווזות. ובאו כולם אל מיטת
האישה ויקרעו אותה בחרטומיהן עד שלא
נשאר ממנה שום דבר מה לקבור. ויתקיים בה
מה שאמר הרב שלא יקברו אותה. כי לא נשאר
כלל מה לקבור.
לא היה צורך בדרשות מוסר ולא היה חוסר
בדברי תוכחה, בכדי לשבור את לבם של כולם
לרסיסים... נהרות של דמעות תשובה וחרטה
מילאו את בית העלמין בעת מחזה מרעיד
זה. אנשים נשארו על מקומם שעות ארוכות.
ראו בחוש, שכל פעולה לא טובה מביא עונש
בעקבותיו.
אך רבם הנערץ לא השאירם כך. הוא עודדם,
ורומם את רוחם בדברי חיזוק ונחמה "אם כך
לעוברים על דברי תורה" אמר הרבי "מכאן
למדים על אחת כמה וכמה מרובה מידה
טובה – כמה שכר יינתן לאלה שעושים טובות
ומקיימים תורה ומצוות שציוונו ריבון כל
העולמים.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
