בס"ד

יסוד חשוב מאוד בחינוך האדם, הוא לדעת
לקבל את המציאות שבחיים לא תמיד
הולך כמו שרוצים, ויש זמנים של ירידה,
וזמנים של כבדות וקושי, וזמנים שמתגבר היצר
הרע וכו' וכו'. זה נכון לגבי מבוגרים – ההורים, וזה
נכון גם לגבי קטנים – הילדים.
זו נקודה שהרבה אנשים לא מבינים אותה ולכן
קשה להם בחיים והם גם מקשים לילדים שלהם
את החיים. הם מצפים מהילדים שתמיד יהיו
ממושמעים ותמיד מוצלחים ותמיד שמחים וכו',
והם לא יודעים להתיחס בסבלנות והבנה גם
לכשלונות של הילד, גם לימים שלא כל כך 'בא
לו' לעשות הכל על הצד הטוב ביותר כמו שהוריו
ומחנכיו מצפים וכו'.
אבל זו טעות גדולה. כי החיים שלנו כבני אנוש
מלאים בירידות וקשיים. זהו כורח המציאות, וזה
לא תמיד בגלל עוונות, שהרי אפילו צדיקים גמורים,
יש להם זמנים של ירידה וזמנים שלא הולך להם
וזמנים שהם צריכים להתחזק וכו'.
כי ישנן הרבה סבות למה משמים מנהיגים כך את
האדם, שלא ילך לו. הרבה פעמים זה כמו שלמדנו
בספר 'בגן האמונה', שמרמזים לאדם שיש לו
משהו לתקן. ויש שרוצים שהוא יבין שההצלחה
היא לא מובנת מאליה. וישנן גם פעמים שזה
פשוט בא בשביל לעורר אותו להתחדש, להתקרב
לה' וכו', כמו שכתוב בתורה רס"א, שכשאדם נופל
ממדרגתו, זה מן השמים כדי לעורר אותו להתקרב
לה' ועצתו שיעשה התחלה חדשה. לא נאמר שם
שעצתו לרדוף את עצמו או לחשוב שהוא חוטא
ופושע, אלא רק שיתחיל התחלה חדשה ויתעורר
להתקרב לה'.
כללו של דבר, אדם הוא בן אנוש ומוגבל ונולד
לעולם של הסתרה ונסיונות, והוא לא תמיד מצליח
- זו מציאות שצריכים לקבל. אדם שמבין את זה,
יש לו סבלנות לעצמו וממילא יש לו סבלנות גם
לילדים כאשר הם לא ממושמעים או לא לומדים
בחשק וכד'. הוא מבין את עצמו והוא מבין את
ילדיו. וזה דבר חשוב לדעת אותו, לצד החשיבות של
חינוך למשמעת עצמית, צריכים גם חינוך לסלחנות
עצמית, כאשר יש צורך בזה. שהאדם יהיה רגיש
למצב הנפשי שלו ורגיש למצב של ילדיו וידע מתי
צריכים לא להחמיר ואף לוותר.
ההורה צריך להיות רגיש לנפש ילדיו, ולדעת שיש
זמנים שהילד זקוק לפינוק, לדוגמא: הילד אומר
שהוא לא מרגיש טוב ולא רוצה ללכת לבית ספר.
ההורה רואה שהילד לא חולה, אבל הוא צריך להבין
שיתכן וכאן יש מקרה, שהילד זקוק שיניחו לו
להשאר בבית ולא ללכת לבית ספר. כמובן מדובר
על מקרים מזדמנים ולא על דבר שחוזר על עצמו.
כי אם זה חוזר על עצמו יותר מדי צריכים לברר מה
קורה כאן. אבל כשזה דבר מזדמן לעתים רחוקות,
צריכים לדעת גם לוותר.
כשיודעים שיש מציאות של ירידה גם בחיי היום-
יום של הילדים, זה נותן להורה גישה נכונה, איך
גם לוותר וגם לעודד ולחזק. כמו בדוגמא שהבאנו,
ההורה יכול להגיד לילד: תשאר בבית היום אם אתה
רוצה. בסך הכל אתה תמיד מתאמץ כל יום, אז
היום קצת קשה לך. לא נורא. תשאר בבית ותחדש
כוחות וכו'.
בדרך הזו, לא רק שעוזרים לילד לגדול בלי לחץ
מיותר, אלא אף מלמדים אותו בעצמו לדעת
שיש מצבים שלא הולך ושצריך סבלנות לעצמו
בזמנים של ירידה. זה דבר שממעטים לחנך אליו.
לא מלמדים את הילדים איך להתמודד עם חוסר
הצלחה, עם ירידות וכו', ואז כשהם גדלים, אין
להם סבלנות לעצמם ולירידות שלהם, והם נעשים
לחוצים או שבורים וגם הם מנחילים את הלחץ הזה
לילדיהם וחוזר חלילה.
לכן, כל ההורים צריכים קודם כל, לחנך את עצמם
להפסיק לרדוף את עצמם. כי למעשה, הדבר שגורם
לכך שלהורים קשה כל כך לראות את כשלונות ואת
החסרונות של הילדים שלהם, הוא משום שהם
לוקחים את זה ככשלון אישי, זה פשוט פוגע להם
בבטחון העצמי, כשהם רואים שיש לילד שלהם
בעיה. מיד הם חושבים שהם לא הורים טובים, וזה
בגללם שהילד ככה וכו'.
אמנם זה נכון שלהתנהגות של ההורה יש הרבה
השפעה על הילדים, אבל לא צריכים להכנס לשגעון
מכך. כי אחרי הכל, הילדים הם ילדים, וזה מצוי
שיהיו להם כל מיני קשיים, אפילו אם ההורים הם
הטובים ביותר. ואחרי הכל כולם בני אדם, וגם
להורים יכולים להיות טעויות, ולא צריכים להכנס
לפאניקה מזה, אלא להשתדל לתקן, ומשמיים
יעזרו. הילד עצמו הוא נשמה שיש לה תיקון והתיקון
הזה הוא לפעמים דרך ההורה...
ההורה צריך לצאת קודם כל מהתסבוך העצמי,
והרדיפה וכו', ורק אז יוכל לחנך את ילדיו בישוב
הדעת. וזה כמו מעגל: ההורה רודף את עצמו, ואז
הוא לחוץ והוא עושה טעויות עם ילדיו, ואז הוא
רודף את עצמו על הטעויות הללו, ונעשה עוד יותר
רדוף ורגיש ולוקח אישית כל 'פספוס' קטן של
ילדיו, ומגיב יותר בהיסטריה וגורם לעוד נזקים
בנפש ילדיו ורודף את עצמו על זה וכו' וכו'.
במקום זה ההורה צריך להחליט שהוא אמנם לומד
ומשתדל לעשות הכל כדי לחנך טוב את ילדיו, אבל
בלי שום רדיפה עצמית, וגם אם הוא טועה במה
שטועה ועושה מה שעושה, צריך לקבל את זה
באמונה, שככה ה' רוצה לעת עתה, ולהמשיך להיות
בשמחה ולהתפלל ולעבוד על עצמו. כך ההורה רגוע,
והוא יטעה פחות ויתחיל לראות פירות לחינוך הנכון
ברגיעות, ויתחזק לו הבטחון העצמי ויהיה פחות
רגיש ולא יקח את החסרונות של ילדיו באופן אישי
ואז יהיה לו ישוב הדעת להתנהג איתם נכון, בהרבה
עידוד וחזיוק.
כי בודאי זו נוסחה פשוטה: ברגע שההורה מבין
שהוא בן אדם וייתכנו טעויות וכשלונות בחייו, וזה
לא 'סוף העולם' לטעות, וזה חלק מהחיים של בן
אנוש, והוא ילך עם התחזקות עצמית, אז בודאי
שהוא גם ידע ללכת ככה עם ילדיו ולהרגיל גם
אותם לגישה בריאה לחיים, שמבינים שהכשלונות
הם חלק בלתי נפרד מהדרך אל האמת, כמו שאמרו
חז"ל שאין אדם עומד על דבר הלכה אלא אם כן
נכשל בה. כלומר: אין אפשרות לעמוד על אמיתם
של דברים, בהלכה, בתורה, בדרך האמת, בלי
כשלונות!
כי זהו דבר חשוב מאוד שצריכים ללמד את הילד
– שיש דבר כזה בחיים שלא הולך! לכן אמר רבנו
הקדוש שיש לאדם להיות
סבלני עם עצמו. ואת זה ההורים
צריכים ללמד את הילד,

וזה תלוי בכך שהם עצמם יהיו סבלניים עם עצמם, וגם יראו לו שהם סבלניים
איתו כשלא הולך לו, או כשהוא לפעמים לא מתנהג טוב.
זו נקודה שבעולם לא יודעים להעביר אותה. לדוגמא: כאשר מספרים על
צדיקים, מספרים רק מההצלחות שלהם, ומציירים תמונה, כאילו הכל הלך
להם חלק וכו', ואז מי שקורא את זה, חושב שצריך ללכת גם לו חלק, וזה שלא
הולך לו חלק, זה סימן לא טוב וחבל על המאמץ וכו'.
אבל זה לא נכון, ואדרבה צריכים לספר על הקשיים והנסיונות של הצדיקים
ועל הבלבולים וחלישויות הדעת שעברו ואיך הם התחזקו והתגברו, כמו
שמבואר היטב בספר 'שבחי הר"ן', שכל מי שקורא בו, בעיקר בתחילת הספר,
לא מבין מדוע לא קראו לספר 'כשלונות הר"ן'...שמסופר שם איך הכל היה
קשה לרבנו הקדוש, והוא לא הצליח ללמוד משניות, והיה צריך לבכות הרבה
עד שלמד משניות. ושהיה קשה לו להתבודד בהתמדה והיה מרגיש שלא
משגיחים עליו ומרחיקים אותו וכו'.
אבל באמת זהו השבח האמיתי של רבנו הקדוש, שלמרות הקושי הוא היה
חזק ברצון והתגבר והלך עם התחזקות והתחדשות ועשה בכל פעם התחלה
חדשה וכו', עד שזכה למה שזכה. וזה מה שצריכים ללמד את הילד, שלהצליח
תמיד זו לא הגדולה האמיתית. אלא, הגדולה האמיתית, היא לא להשבר
מהכישלונות. ובודאי שבאמת גם אין מציאות כזו שאדם מצליח תמיד,
זה דמיון שאנשים המציאו בתיאורים שלהם את גודלי הדורות. כי לא היה
למספר את ההקדמות והשכלים האמיתיים של עבודת ה', לדעת להתבונן
בדרך של אותם גדולים ובקשיים שעברו, אלא הוא בחר לראות רק את
ההצלחות שלהם.
הכלל הוא שכל השכלים שרבנו מלמד אותנו לעבודת ה', כגון התורה 'אזמרה',
ותורה ח' בחלק ב', שנקראת 'הצוואה', שבה רבנו מלמד אותנו לא להוכיח,
וכל העצות להתחזקות וכו' שיש בספרי רבנו, צריכים להפנים אותם ולהעביר
אותם גם לילדים – זה חלק יסודי ביותר בחינוכם להיות עובדי ה'.
עצה למעשה, היא לספר לילדים סיפורים על עובדי ה' מפורסמים, ואיך
שלא הלך להם והם לא התייאשו וכו'. בספרי הילדים בהוצאת הישיבה, כמו:
'נחמן הקטן' 'יוסף הצדיק' 'אברהם אבינו' ועוד, יש בדרך כלל את השכל הזה.
וכאמור, בספר 'שבחי הר"ן' יש את השכל הזה. בסיפורי מעשיות, במעשה ט'
'מחכם ותם', יש את השכל הזה. לכן צריכים לספר לילדים סיפורים אלו.
כל אדם וכל הורה יתפלל ויבקש מה' שיוליך אותו בדרך האמת בעניין זה, ויהי
רצון שבזכות התפלות וההתחזקות והרצון הטוב לחנך את עצמנו ואת ילדינו
להיות עובדי ה', נזכה שה' ישקיף עלינו ממרום ויחוס וירחם עלינו ויגאל
אותנו בחסד וברחמים גדולים בקרוב ממש. אמן כן יהי רצון.