בס"ד יג' סיון

ענווה מהי?

בפרשת השבוע (בהעלותך) מסופר על כך שאהרון ומרים מדברים על דרגת הנבואה של משה. ה' מוכיח אותם על כך, ואז מעיד על משה כך: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב,ג). ומוסיף ה' להפליא במעלתה של נבואת משה שאינה כשאר הנביאים באמרו: "לא-כן עבדי משה... פה אל ה אדבר בו.. ותמונת ה' יביט".

בגמרא (נדרים לח,א) מנויה הענווה בתוך המעלות המביאות להשראת הנבואה: "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו". הרבי מסביר כי ענווה אינה פירושה שהאדם אינו יודע את מעלותיו. העניו מכיר בדרגתו הגבוהה, ועם זאת חש ענווה. כיצד?

העניו עושה חשבון, כי מעלותיו אינן צריכות להביאו לידי גאווה, כיון שכשרונותיו ומעלותיו ניתנו לו מאת הקב"ה, ואילו היו אותם כוחות וכשרונות ניתנים לאדם אחר, ודאי שהלה היה מנצלם טוב יותר. חשבון זה איננו חשבון שכלי, אלא מכיוון שהוא עניו ובטל באמת, ברור לו כך לחלוטין. ענווה זו גורמת לו על אף רוממותו לרדת ולהתעסק אפילו עם שפל אנשים ועם מי שברור לגמרי שהוא ירוד ביותר.

ענווה זו נמצאת אצל הקב"ה: "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו". (מסכת מגילה לא,א) ענווה זו של ה' מתבטאת בכך, שהקב"ה יורד ומשפיל את עצמו אל העולמות והברואים השפלים ומשגיח עליהם.

מעובד מתוך "שולחן שבת", שיחות הרבי מליובאוויטש.