חוטי תקווה
בנימין, מדריך טיולים, הגיע עם קבוצתו למירון. בבוקר, מיד לאחר התפילה בציונו של רבי שמעון, דאג כאחראי לארגן הכל לקראת יציאתם, ומרוב חיפזון שכח את התפילין והטלית שלו במקום. כאשר הגיע לביתו בשוהם ופתח את תיקו, נבהל להיווכח שהתפילין והטלית אינן. הוא חשב מה יוכל לעשות ונזכר שבקרוב מתוכנן טיול נוסף בצפון בהדרכתו. הוא תכנן להגיע למירון ולהפוך את אולם הציון עד שימצא את אבידתו היקרה.
כאשר הגיע שוב לציון במירון, חיפש בכל הארונות ולא מצא את התפילין. הוא פנה לאחראי על ההקדש האשכנזי, לאחראי על ההקדש הספרדי ולשליח חב"ד במקום. הוסבר לו שאם לא מצא את תפיליו בארונות, אין מה לעשות עוד. כנראה שאדם לא מהוגן לקח אותן כדי למוכרן, ומומלץ לו לקנות תפילין חדשות. בכל זאת ביקש ממישהו שיתלה במקום מודעות על אבידת תפילין.
האבידה כאבה לו מאוד. כבר בגיל עשר, אביו לקח אותו כדי לבחור את העורות לתפילין. ביחד הלכו ללטש את העורות במפעל, והוא חווה את כל תהליך הכנתן המהודר בתכלית. הטלית שאיבד עמן הייתה מצויצת בתכלת והוא השקיע זמן רב בהכנתה.
שבועיים לאחר שחזר לביתו, החליט לרכוש תפילין חדשות. אז שמע מחבר טוב כי פעם איבד תפילין בחוף כנרת, והחליט לעלות לצפון כדי למוצאן. החבר סיפר שעלה לטבריה מבלי שיהיה לו מושג איך ימצא אותן, ובסיעתא דשמיא מיוחדת מצאן. סיפורו נתן לבנימין כוחות מחודשים, ולמרות שלא היתה שום סיבה הגיונית לחפש שוב את התפילין והטלית, החליט לחזור למירון.
בנימין פנה לרב, שייעץ לו לתת צדקה לכבוד רבי מאיר בעל הנס ולומר את המשפט המופיע בגמרא "אמר רבי בנימין: הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם". בנימין נתן צדקה, ציטט את משפט חז"ל, והחליט שאם ימצא את התפילין, יקבל על עצמו הנהגה רוחנית מסוימת.
הוא עלה למירון לבדו, הקים אוהל ליד הציון ולא הצליח לעצום עין כל הלילה. הוא תכנן להיות בכל המניינים כדי לחפש מישהו שמתפלל בטעות עם התפילין והטלית שלו.
לפני תפילת ותיקין פתח את כל הארונות, מצא ערימות של שקיות, אבל לא היה שום זכר לתפילין. בזמן התפילה באולם הציון, לא ראה מישהו מהמתפללים עם התפילין והטלית שלו. בתום התפילה גמר בדעתו לצאת ולחזור לביתו, ואמר לקדוש ברוך הוא בייאוש המהול בטיפת אמונה:
"אם נגזר עלי לאבד את התפילין שלי, אני מקבל זאת. אבל אני יודע שאתה יכול לעשות הכל ממש, ואם תרצה, תוכל להפוך את כל העולם כדי להחזיר לי את התפילין".
לפני שיצא, נעמד באחת מפינות האולם, ליד שני צעירים שקיפלו את התפילין שלהם ושוחחו ביניהם. הוא שמע שהם מדברים על מצוות השבת אבידה. אחד מהם הצביע לעבר האחראי על ההקדש, ר' נפתלי, ואמר לרעהו:
"אם תאבד כאן פעם משהו, תפנה אליו ובטוח שתמצא את האבידה".
בנימין התערב בשיחתם:
"נכון, השבת אבידה זו מצווה חשובה מאוד", והוסיף, "אבל אני איבדתי כאן משהו ופניתי לר' נפתלי, וזה לא עזר לי".
הצעיר שאל: "למה לא?! האם איבדת תפילין?"
"כן. איבדתי כאן תפילין וטלית".
"אם ככה, תשמע משהו. לפני שבוע הייתי בכפר האקולוגי, כפר קדיתא, אצל איזה חבר. במקרה הסתכלתי על הארון שלו בסלון וראיתי חוטי תכלת בוהקים משתלשלים מהארון. שאלתי אותו בפליאה: 'מה, אתה לובש תכלת?!' והוא ענה: 'לא. פשוט מצאתי את זה עם תפילין בציון במירון'..."
הבחור הביט בבנימין ושאל: "אולי זה קשור אליך?"
חוטי התכלת הולידו בבנימין תקווה, והוא אמר:
"בטלית שלי יש חוטי תכלת חדשים. אולי זה שלי..."
הבחורים הציעו להסיע אותו לקדיתא הסמוכה. לאחר שנכנסו לכפר המדהים בנופו, הגיעו לביתו של אותו חבר. כאשר הלה נשאל בקשר לתפילין ולטלית, אמר:
"זה כבר לא אצלי. שמתי מודעה במירון וקיוויתי שיתקשרו אלי. אף אחד לא התקשר, והחזרתי את התפילין והטלית לציון במירון".
ארבעתם עלו על הרכב וחזרו לציונו של רבי שמעון. הבחור פתח את אחד הארונות, הוציא שקית ונמצאו בה התפילין והטלית שאיבד בנימין.
יצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם
http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/8259
סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:
http://www.arachim.org/Events.asp
http://www.arachim.org/Video-Lectures.asp#3
http://www.arachim.org/Articles.asp
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, אלהי השמים והארץ, בוחן כליות ולב, שזכות התורה הקדושה וזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם ויזכו לנחול את חיי העולם הזה וחיי העולם הבא אמן ואמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.
