בראשית מלחמת העולם השנייה ניהל יצחק אוחנה, יחד עם שותפו שלמה טולידנו, חתנו של רב העיר מקנס במרוקו, רבי ברוך טולידנו, עסק לממכר אביזרי נעלים. מדפי העסק המשותף היו עמוסים במסמרים, דסקיות וחבילות עור שנועדו לסנדלרים. ימים ספורים לפני שנכנסו חייליו של היטלר למקנס, הציע לו קצין צרפתי עסקה גדולה שכללה רכישתם בזול של מוצרי עור שונים. לאחר בדיקת האמצעיים הכספיים נרכש המלאי הצרפתי על ידי שני השותפים.

בינתיים נכנסו לתוקפם החוקים החדשים של הצבא הנאצי, אשר כללו, בין השאר, הצהרה על מלאי הסחורה שבחנויות השונות. אי-הצהרה או העלמת סחורה היו עלולים להסתיים לא רק בהחרמת סחורה, כי אם גם בעונש מאסר. התעלמותם של שני השותפים היהודים מהחוק הגבירה את קנאתם ושנאתם של הסוחרים המוסלמים, שאת הפתרון לתסכולם מצאו בהלשנה שהונחה על שולחנו של המושל הגרמני.

כשהגיעו חיילים נאצים אל בית עסק העורות, שהה יצחק בקזבלנקה. החיילים פרצו את החנות והחרימו את מלאי הסחורה שנמצאה בה. השותף, שלמה, נאסר על ידי השלטונות ושוחרר בערבותו של רבי ברוך טולידנו.

כשחזר יצחק מקזבלנקה למקנס, יכול היה רק להתבשר על היום שנקבע למשפט. את חנותו מצא כשהיא נעולה על מנעול ובריח. שותפו שלמה הסתובב בביתו כשהוא דואג וחרד מפני הבאות.

אשתו של יצחק סיפרה לו על המבוך המשפטי שאליו נקלעה המשפחה. הוא ניסה להרגיעה, אבל בתנאי הטרור של השלטונות הגרמניים זה לא היה קל. כשגמר לסעוד ביקש בקבוק יין טוב, והתכוון ללכת לבית שותפו כדי לשמחו ביין.

לבו של השותף לא היה נתון ליין האדום שנשפך לכוסו, אבל יצחק התעקש בכל זאת להרקיד את שותפו, ולשכנע אותו כי יש לבטוח בה'. לאחר מכן פנה יצחק לתחנת המשטרה וביקש את שחרורה של מקצת סחורתו כדי שיוכל להתפרנס. בקשתו נתקלה בקיר אטום. השוטר אמר בלגלוג:

"אתם צפויים לעונש מאסר, ואיך יש לכם זמן לחשוב על הסחורה?!"

השותפים פנו לעורכי הדין במקנס וכולם סרבו לטפל בתיקם. אז הבינו עד כמה גדולה הסכנה.

רוחו של יצחק לא נפלה. כאשר הלכו בשוק צדה עינו דג, שהיה נראה לו כראוי לסעודת פורים הקרב ובא, והוא הראה אותו לשותפו.

"העתיד שלנו מעורפל לגמרי", קרא השותף הדואג, "והראש שלך מונח בדגים?!"

בכל זאת הגיעה מחציתו של הדג לביתו של השותף.

יום אחד שאל יצחק את שותפו:

"כמה כסף נראה לך שכדאי לנו להוציא עבור עורך דין טוב?"

שלמה התפלא. הוא ידע שאף עורך דין בעיר לא מעוניין לייצגם.

"תן לי את הכסף", אמר יצחק, "יש לי שני עורכי דין גדולים שמוכנים להגן עלינו".

"מי הם?" שאל שלמה בתדהמה.

"התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס", השיב יצחק, והסביר:

"נחלק כספי צדקה לזכותם ולעילוי נשמתם, והם בוודאי יהיו לנו למליצי יושר..."

השותף לא התלהב במיוחד מן הרעיון. מעט הכסף שעוד נותר להם היה חיוני לצרכים הכרחיים.

יצחק לא הרפה: "זו כרגע העצה היחידה שאני מעלה בדעתי".

השותפים תרמו כספים באטליזי הבשר, בחנויות הדגים ובחנויות למצרכי מזון, והתכולה נשלחה לעניי מקנס. יצחק צפה לישועת ה', אך היא בוששה לבוא.

באחד הלילות חלם כיצד הוא נכנס לאחד מבתי הכנסת בעיר, שהיה מלא מפה לפה. בכותל המזרח ישבו ברוב פאר והדר רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. לידם ניצב כיסא פנוי. כשנכנס לבית הכנסת קראו לו שני התנאים לשבת לצדם. לתמיהת הקהל הסבירו שני הצדיקים הקדמונים:

"מה אתם מתפלאים?! הלא הוא הלקוח שלנו"...

לאחר ביקור נוסף במשרדו של קצין העיר, נקראו שוב שני השותפים לשמוע את דינם. שלמה חיכה ברחוב במתח רב, ואילו יצחק נכנס אל חדרו של הקצין. לאחר שעה קלה יצא יצחק ובישר לשותפו כי הם יצאו זכאים בדין וגם מורשים לקחת אתם את סחורתם. שלמה הנדהם ביקש לקבל מסמך חתום כדי למנוע הפתעות נוספות מהמשטרה. יצחק חזר והשיג מסמך חתום המאשר זאת.  

לימים הנציח יצחק אוחנה את נס הצלתו בשמות שקרא לשניים מבניו, מאיר ושמעון. ולאחר שהסתלק לעולמו, סיפר שותפו את הסיפור.

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/8362

סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:

http://www.arachim.org/Events.asp

http://www.arachim.org/Video-Lectures.asp#3

http://www.arachim.org/Articles.asp

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, אלהי השמים והארץ, בוחן כליות ולב, שזכות התורה הקדושה וזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם ויזכו לנחול את חיי העולם הזה וחיי העולם הבא אמן ואמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.