ה היה מחזה שגרתי בעיר אפטה: ילד רך, ישראל שמו, שעדיין לא מלאו לו עשר שנים, יושב מדי יום בבית-המדרש אחרי סיום לימודיו עם המלמד. ערֵמת ספרים נערמת סביבו, וכל-כולו שקוע בהם בחדווה גלויה, כאילו הוא שוחה בים להנאתו.

ר' שבתי, אביו של הילד, היה איש פשוט ועני. לפרנסתו עסק בכריכת ספרים. הוא היה מהדר במצוות וירא-שמים, אך לא היה בעל ידיעות גדולות במיוחד בתורה. "ילד פלא הוא זה", אמרו אנשי העיר על בנו.

כבר בהגיעו למלמד הראשון, ראה זה כי תפיסתו המהירה של הילד רבה מן המקובל בגיל הזה. באין ברירה העביר אותו למלמדים של הילדים הבוגרים, הלומדים ברמות גבוהות יותר. גם שם הפתיע הילד בהישגיו, ובמהרה רמת הלימודים לא הייתה במידה שתשביע את צימאונו העצום של הילד.

בכל ערב, לאחר שאכל את ארוחתו עם הוריו, היה הילד מבקש את רשותם לצאת ללמוד עוד בבית המדרש. בשעה שכל חבריו כבר היו עייפים מפעילויות היום והיו נכנסים למיטותיהם לשנת הלילה, היה ישראל נעשֶה עֵרני יותר, ותשוקתו הבוערת וצימאונו ללימוד התורה הקדושה היו מתעצמים. כך רץ מדי ערב לבית המדרש בחשק ובהתלהבות.

בתחילה הקפיד ישראל לחזור לביתו בזמן שקבעו לו הוריו, אולם אט-אט החל לאחר. מפעם לפעם נעשה האיחור גדול יותר, עד שאביו החליט להענישו על כך. לא הייתה לו יכולת להעריך את גודל כישרונותיו של בנו, והוא סבר כי לא ראוי להרשות לו עוד ללכת ללמוד בלילה.

לאחר תחנונים הגיעו האב והבן להסכמה. זה היה לפני יותר ממאתיים וחמישים שנה, בתקופה שבה לא הייתה תאורת חשמל, והלומדים בלילה למדו לאור נרות שהציבו  לידם. האב סיכם עם שמש בית המדרש כי ייתן לבנו נר קטן בלבד, העשוי לדלוק זמן לא רב, והאב הורה לבנו כי מיד כשהנר כבֶה עליו לשוב לביתו.

קיבל עליו הנער את מצוות אביו והוסיף ללמוד בלילות בעונג ובהתלהבות כמנהגו. בכל ערב היה שב מיד כשכבה הנר, כפי שהתחייב.

זה היה באחד הלילות. ישראל הלך לבית המדרש, בני הבית שכבו לישון, ועם עלות השחר התעורר ר' שבתי, הביט במיטת בנו והנה המיטה ריקה והנער איננו...

בדאגה העיר את אשתו, וגם היא התמלאה דאגה. בית המדרש כבר סגור בשעה כזאת, והיכן הילד יכול להימצא? ר' שבתי החליט לגשת אל ביתו של רב העיר. "מי יודע", אמר לאשתו, "אולי התקשה בלימודו והלך לשאול אצל הרב?".

הרב אמר לר' שבתי שלא ראה את הילד, אך הציע לאב המודאג כי ילך עמו לבית המדרש, אולי בכל-זאת הילד עדיין שם. אולי נרדם בעת לימודו והוא מנמנם על הספסל.

יחדיו פסעו השניים ברחובות החשוכים, ורק קול פסיעותיהם הפר את דממת הלילה.

בהיכנסם אל בית המדרש נגלה לעיניהם מראה מלבב: יושב לו ישראל הקטן ולומד בשקידה, והנר הקטן שלידו מפיץ אור סביבו. מרוב עיונו והתעמקותו אף לא שת ליבו אל הנכנסים.

"ברוך השם!", קרא ר' שבתי, ועל פניו הדאוגות השתפכה נהרה של שמחה. אולם ברגע שלאחר מכן התמלא ליבו כעס. כיצד העז הבן להמרות את פיו אחרי ההסכם שעשו ביניהם?! ואולי הגבאי הוא שהפר את הסיכום ונתן לילד נר גדול, או שמא הבן השיג בעורמה נר גדול?.

בתוך כך נכנס לבית המדרש השמש, שבא להכין את המקום לקראת היום החדש. בראותו אותו פנה אליו ר' שבתי, בנופפו לעברו באצבע מאשימה: "הלוא הבטחת לי שתיתן לבני נר קטן, ומדוע נתת לו נר גדול?".

נדהם השמש מהשאלה והבהיר: "חלילה, נתתי לו כמדי לילה נר קטן, כפי שסיכמנו", אמר.

פתאום התנער ישראל מעיונו העמוק והרים את ראשו. רק אז הבחין בשלושת האנשים המשוחחים עליו ומביטים לעברו. לרגע התבייש, ומיד פנה אל אביו בהכנעה ובהתנצלות: "אוי, אבא!".

באותו רגע כבה הנר ואפֵלה גמורה מילאה את בית המדרש. האב חשב כי בנו כיבה את הנר וגער בו: "אינך מתבייש, ישראל?! כיצד מעז אתה לכבות את הנר בנוכחות הרב ובנוכחותי?!".

בתוך כך הדליק השמש נר אחר. דמעות עלו בעיני הילד, אך הוא ענה בשקט ובצניעות: "לא כיביתי, אבא. הנר כבה מאליו". שתיקה השתררה בבית המדרש. ר' שבתי התקשה לעכל את המתרחש. הוא ידע שבנו לעולם לא ישקר, אולם לא היה מסוגל להבין כיצד דלק הנר הקטן כל הלילה עד לרגע הזה.

הרב הפר את השתיקה. הוא פנה אל ר' שבתי ואמר בהתרגשות: "אשריך, ר' שבתי, שזכית לבן שכזה. אין זאת אלא שלימודו של הנער גרם נחת רוח גדולה בשמים, עד שהקב"ה שלח את מלאכיו לשמור את הנר הקטן לבל יכבה. נס נעשה לו, בזכות קדושתו ודבקותו בתורה. ימים יגידו וישראל בנך ודאי יהיה גדול בישראל!".

מאותו יום לא התערב עוד ר' שבתי בלימודיו של בנו. הילד עלה ושגשג בתורה ובקדושה, עד שהיה לאחד מגדולי ישראל ומראשי תנועת החסידות, הלוא הוא הצדיק רבי ישראל מקוז'ניץ, הנודע בכינויו 'המגיד מקוז'ניץ'.