השגחה
הבחור יוסף-יצחק כ"ץ למד בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש בניו-יורק. ביום שישי, אחרי סדרי הישיבה, נהגו הבחורים לצאת למבצעים. הם התחלקו לזוגות ולכל זוג היה מסלול קבוע, שבו היה עליהם להניח תפילין ליהודים ולדבר עמם ביידישקייט.
יום שישי אחד חברו חלה והוא חשב: אולי עדיף שאשאר להשלים את לימודיי ומלאכת ההפצה כבר תיעשה על ידי אחרים?! ואז גער בעצמו: אתה מחפש לעצמך היתרים?! אין לך חברותא? הרבי יהיה החברותא שלך! צא להניח תפילין ולחזק יהודים! מה שתוכל לעשות, עשה!
יוסף-יצחק יצא למפעל 'פנסוניק', שם עבדו יהודים רבים. הוא החל להניח בתמימות תפילין לכל יהודי שרצה. בזמן שהניח תפילין גם סיפר דברים ששמע בשבת הקודמת מההתוועדות של הרבי. היהודים שהכירו אותו ממש חיכו למוצא פיו.
בשלב מסוים הציץ יוסף-יצחק בשעונו וראה שהשעה כבר שלוש וחצי. הוא ידע שהשבת נכנסת מוקדם. מיד הניח את שני זוגות התפילין, קופות הצדקה וכל היתר בתוך תיקו, ורץ לרכבת התחתית כדי להגיע לברוקלין. כאשר הגיע לתחנה עיניו חשכו מריבוי הממתינים בתור. הוא נדחק בקושי והבין שלא יוכל להגיע בזמן לבית המדרש. אז החליט להתאמץ ולפחות לעבור את גשר ברוקלין, עלה על מספר רכבות והצליח להגיע לגבול מנהטן-ברוקלין.
נותרו לו דקות ספורות עד שבת. הוא הסתובב אחוז תזזית. בתיקו היו זוגות התפילין וגם כסף צדקה לא מעט. כעת הגיע לרחוב שהיו בו סוכנויות נסיעות. הוא נכנס לאיזו סוכנות כדי לבקש להשאיר שם את תיקו למשך השבת. החל לדבר אליהם עם האנגלית הרצוצה שבפיו:
"שבת... לא יכול לקחת את זה..."
המנהל הגיע, פתח את תיק התפילין, הסתכל בתכולתו בתמיהה. לבסוף אמר בכעס: "איני מבין מה אתה רוצה!" והשליך את יוסף-יצחק עם תיקו החוצה. לא היה לו זמן להיכנס לחנויות נוספות. בסוף הרחוב היתה תחנת משטרה. "תמות נפשי עם פלישתים!", אמר לעצמו, "אכנס לשם עם התיק ויהי מה!"
הוא נכנס פנימה, הניח את התיק לפני עיניה הנדהמות של השוטרת בפתח ואמר:
"אני יהודי... שבת... לא יכול לקחת את זה..."
השוטרת לא ידעה מה הוא רוצה, ורק הבינה שאין בכוונתו לצאת מהתחנה.
אז נזכר יוסף-יצחק בשיחה שהרבי נתן לאחרונה ובה הביע ביקורת על כך שאחד משליחיו נפגש עם נשיא ארצות הברית קלינטון ללא מגבעת. הרבי תמה: ליהודי צריך להיות גאון יעקב! אם אתה מתפלל עם מגבעת לפני מלך מלכי המלכים, קל וחומר שעליך לשים מגבעת מול נשיא ארצות הברית! השיחה הזו הלהיבה באותם רגעים את נפשו של יוסף-יצחק.
השוטרים החלו לחקור בחדר היומנאי את הבחור מה עניינו. הוא סיפר להם כי הוא סטודנט אצל רבי שניאורסון מפארקווי 770. בתום התחקיר החל להתפלל מנחה ולומר "לכה דודי". השוטרת ביקשה ממנו שייקח את תיקו. שוב הסביר לה: "איני יכול לקחת".
"טוב", אמרה, "אני אקח את זה". היא קראה לשני שוטרים ואמרה לו: "בוא עמנו!"
כשיצאו מהתחנה, השוטרים פתחו לו את דלת המכונית והזמינו אותו: "בוא תיכנס למכונית!"
"איני יכול".
"אתה רוצה להגיע לפארקוויי 770?!", שאלו.
"כן, אבל אסור לי לנסוע!"
ואז אירע מחזה שלא נראה מימות עולם. מכונית המשטרה החלה לנסוע בנתיב אחד מבין הששה הקיימים, כאשר יוסף-יצחק צועד בעקבותיה על הכביש לבוש בחליפתו וחבוש במגבעתו. הוא נראה כמלך שצועד בכביש המרכזי בתהלוכה מלכותית. מכוניות עצרו והתבוננו בו, חלונות בתים נפתחו לראות מיהי האישיות רמת המעלה הצועדת באמצע הכביש... יוסף-יצחק הלך לאיטו כשהוא מנצל את המומנטום. ישראלי אחד צעק אליו בתדהמה: "הרב, מה אתה עושה פה?!"
יוסף-יצחק ענה לו בפנים מאירות "גוט שאבעס!" והלה ברכו בחזרה.
תהלוכת הכבוד התנהלה לאטה. השוטרים עצרו בכל צומת, חנו על מעבר חציה ונתנו ליוסף-יצחק לעבור ורק לאחר שעבר, תנועת הרכב המשיכה לזרום.
לאחר שעה ארוכה הגיעה התהלוכה המשטרתית עד לבית מדרשו של הרבי. השעה היתה עשר וחצי בליל שבת.
לפתע יצא הרבי וראה את החסיד הצעיר שלו בלוויית הפמליה המשטרתית. הרבי עשה תנועת עידוד יוצאת דופן בשתי ידיו לעבר הבחור וגם נופף לעבר השוטרים לאות שלום. השוטרים הכניסו את תיק התפילין למשרדו של מזכיר הישיבה. יוסף-יצחק דאג שיעניקו להם שלושה בקבוקי יין על טרחתם המסורה. בכל אותו ליל שבת התוועד הרבי על מעלתה של הגאווה היהודית.
http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/10689
סיפורים נוספים, ידע הנותן חיות, הרצאות מרתקות, סופי שבוע מעולים לכל אחד ואחת מישראל – מומלץ בחום:
http://www.arachim.org/VideoDetail.asp?MediaID=2102
http://www.arachim.org/Events.asp
http://www.arachim.org/Articles.asp
יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, בוחן כליות ולב, שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות ולרפואת אבי מורי שמעון בן מרים ואימי מורתי יפה ברכה בת רבקה למשפחת חדד ויתברכו בבריאות איתנה וחיים טובים וארוכים ולנחת רוח מכל יוצאי חלציהם אמן כן יהי רצון נצח סלה ועד וימלא ה' יתברך את כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן כן יהי רצון.
