בעיצומו של קיץ תש"ע תכננו מאיר ושירה וחמשת ילדיהם מאחד מיישובי בנימין טיול של כמה ימים בצפון הארץ. ביום שישי אחר הצהריים, לפני שיצאו לדרך, שמעו ברדיו 'מורשת' שיעור מאחד הרבנים שדיבר על כך שהמטיילים יראי השמיים צריכים להישמר בטיוליהם ברחבי הארץ ובפרט באתרי שחייה ממראות לא צנועים.
המשפחה הגיעה לטבריה והשתכנה בצימר נאה ששכרו בעיר. ביום האחרון לטיול, לאחר תפילת שחרית, החלו התלבטויות באיזה מסלול לבחור לפני החזרה הביתה. הם קיבלו המלצה על מסלול יפה המוביל הישר לאחד מחופי הכנרת, והחליטו לצעוד בו כסיום מוצלח לטיולם. ההורים תכננו לצאת בשעה מוקדמת יחסית, בטרם יגיעו מטיילים רבים, אולם הדקות היקרות שעברו עד לצליחת פקקי טבריה והניסיונות לאתר את מיקומו המדויק של המסלול עיכבו אותם בדרך, עד שלבסוף הגיעו ליעדם.

בני המשפחה יצאו בשמחה מהרכב ופסעו לעבר המסלול המיוחל תחת קרניה היוקדות של השמש. הירידה למסלול היתה כרוכה במאמץ, אולם הם לא ויתרו והגיעו אליו. מיד בהגיעם לתחילת המסלול הבחינה שירה שמטיילים רבים כבר פקדו את המקום והם צועדים בנתיב זה. מיד הבינה כי המראות שהם עומדים לראות לא יוסיפו קדושה לעיניהם ולנשמותיהם.

היא הציעה לבעלה, שמרכיב משקפיים במספר גבוה, שכדאי לו להסיר את משקפיו והוא עשה כעצתה. לאחר זמן מועט נוכחו לדעת כי קבוצה גדולה של תיירים שוהה במקום. הם השתדלו להסביר בעדינות לילדיהם כי ברצונם להימנע ממראות שאינם צנועים ולכן יוותרו על מסלול הטיול. אכזבת ילדיהם היתה גדולה, ולמרות זאת החליטו ההורים לשוב על עקבותיהם ולוותר על הטיול בנוף המרהיב. הם עשו את דרכם חזרה בחום הכבד ששרר בצפון, נכנסו לרכבם ונסעו לחוף 'כינר' הנפרד. דברי הרב מיום שישי ליוו וחיזקו אותם באותם רגעים מייגעים.
מאיר נכנס לים בחוף הגברים יחד עם ילדיו. הוא נכנס עם משקפיו כדי שיוכל להשגיח היטב על ילדיו במים הסוערים. לפתע גל שוצף וגדול הכה בפניו ושמט את משקפיו היישר לתוך הים

הדגל שהתנוסס בחוף הים היה שחור, הגלים סערו והמציל הורה למתרחצים להישאר בקרבת החוף. שירה נכנסה לחוף המיועד לנשים ואילו מאיר נכנס לים בחוף הגברים יחד עם ילדיו לקול תרועות שמחתם. הוא נכנס עם משקפיו כדי שיוכל להשגיח היטב על ילדיו במים הסוערים. לפתע גל שוצף וגדול הכה בפניו ושמט את משקפיו היישר לתוך הים. כעבור חמש דקות של חיפושים מתוחים בין גלי הים הסוער, נוכח מאיר לדעת שאת משקפיו כנראה לא יזכה למצוא, כדברי הגמרא במסכת בבא מציעא: "מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת... שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם".

השעה היתה ארבע אחר הצהריים. מאיר יצא אל החוף והחל להרהר כיצד יוכלו להיחלץ מכאן ולנסוע בדרך הארוכה לביתם. בלי עדשות משקפיו, עם המספר הגבוה שהוא מרכיב, אין לו שום יכולת לנהוג. אשתו אינה נוהגת, ואפילו אם יצליחו להתגלגל איכשהו עד טבריה, לא ימצאו ביום שלישי אחר הצהריים חנות אופטיקה פתוחה.

לאחר כעשר דקות של הרהורים ללא מוצא, החליט מאיר שאין כעת מה לעשות ולכן לפחות ימשיך להשתעשע עם ילדיו בכנרת בזמן שנותר. הוא חזר להשתכשך במים העמוקים מעט. לפתע הרגיש שחפץ מתכתי קשה נכנס בין אצבעותיו. בעודו ממשש את החפץ נוכח לדעת לתדהמתו הרבה שמדובר בזוג המשקפיים האבודים שנסחפו לפני דקות לא מעטות לתוך הים! הפתעתו ושמחתו הרקיעו שחקים, הרי בדרך הטבע לא היה שום סיכוי למצוא בים כה גועש זוג משקפיים אבוד.

לאחר שיצא לחניה עם ילדיו ופגש את אשתו ליד מכוניתם סיפר לכולם בהתלהבות את שעבר עליו. שירה שמחה בליבה שלא היתה נוכחת באותם רגעים קשים של חוסר אונים, והתרגשה מאוד על המציאה הפלאית.

חודשים רבים לאחר מכן עדיין התרגשו בני הזוג מהפלא שאירע להם, אך יחד עם תחושת ההודיה הרגישו שללא ספק היה כאן איזה מסר משמיים. חזרה והטרידה אותם השאלה: מדוע אירע להם מקרה כזה?! מדוע היו זקוקים לכזה פלא?!

לאחר מספר חודשים נזכר לפתע מאיר כיצד ויתרו על הטיול בנוף המרהיב לפני כניסתם לחוף 'כינר', כיצד ויתרו על עונג והנאה כדי לשמור על העיניים ועל הנשמה, וסיפר על כך לשירה. כעת במשקפי האמונה נראה בעיניהם המסר כל כך ברור.

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/12185