נבוא לקבל קדושת שבת פרשת שמיני, 

לאור דברי מוהרנ“ת בהל‘ ר“ח ה“ג, בהם מראה 

לנו כיצד לעשות כלים לאור השבת, ע“י 

ספירת העומר.

קדושת כל המועדים נמשך משבת

בפרשת המועדים נאמר ’אלה מועדי ה‘ 

אשר תקראו אותם מקראי קדש, ששת ימים 

תעשה מלאכה וביום השביעי שבת‘. התורה 

מקדימה לפרש מצות ’שביתת השבת‘, 

ורק אח“כ מפרש שאר המועדים, כי אע“פ 

שמועדי ה‘ המה הזמנים שבהם התגלה 

בעולם מציאות הקדושה, שהשי“ת בחר 

בנו מכל עם, וגילה השגחתו ומלכותו עלינו, 

ולאור הדעת שנתגלה ביו“ט מקרא קודש, 

נשברה תוקף ההסתרה הנובעת מהטבע 

וסדר העוה“ז - בכל זאת מקדימה התורה 

מצות השבת, כי עיקר שבירת ההסתרה 

הוא בכל שבוע ושבוע - באור השבת, וכל 

המועדים מקבלים קדושתם משבת, כי 

השבת מגלה ומזכיר שהשי“ת עשה וברא 

הכל, וכל דבר מתנהל ברצון ובהשגחה, ואנו 

נחים ושובתים להראות שאין בכוחנו לעשות 

כלל, רק מקבלים כל שפע חיינו ע“י השביתה 

וקבלת עול מלכות שמים של שבת באהבה 

ורצון. 

עבודת יום השבת

כי בשבת מתגלה הדעת ומתבטל ההסתרה, 

מאחר שמתעלה בחי‘ המלכות בתכלית 

העליה, ולכך אע“פ שעיקר שליחות האדם 

ועבודתו היא, להעלות המלכות ע“י תורה 

תפילה וקיום התורה, ולהתגבר לשבר 

ההסתרה ולהמשיך על נפשו אמונה ודעת 

אמת, הרי בשבת כל זה כבר נעשה, ואנו 

שמחים עם שלימות השמחה והנחת שנמצא 

לפני השי“ת ביום השבת, אשר זאת כל 

חפצינו וחיינו, ועלינו לשמוח בשמחת השבת 

להמשיך שלימות זה על נפשנו, לחשוב 

מאמונה ואור הדעת, לקיים ’זכור את יום 

השבת‘ לזכור מציאות השי“ת שברא הכל 

ומקיים הכל, להתפלל בכוונה לקבל נועם 

אור האמונה של דיבורי התפילה של שבת, 

ולעסוק בתורה לקבל על ידה קבלת מלכות 

שמים, מנוחת שלום ושלוה שהוא אמיתת 

הדעת והאמונה המתגלה בשבת ומעביר כל 

הסתרה, ועי“ז מתרומם כל שומר שבת מכלל 

ההסתרה שנמצא בעולם, וזוכה לאמונה 

שלימה, ויש בו הכח לקבל עול מלכות שמים, 

ולהתדבק בעבודת השי“ת. 

ויש להיזהר מאד מכל עצב ומחשבה של 

טבע, רק לזכור השבת אשר אין שום ירידה 

ופגם נוגע בו, כי שבת הוא שמא דקוב“ה, 

שמא דאיהו שלים מכל סטרוי, ובו מתעלה 

המלכות ומתבטל ההסתרה, כי נתגלה חיות 

מחי החיים, כי בעצם הקדושה כביכול, אין 

פגם מגיע לשם כידוע, כמ“ש בזה“ק ’דאיהו 

לא אישתני בכל אתר‘, כלומר השי“ת ברא 

העולם, והוא נמצא אחר הבריאה כמו קודם, 

ולא השתנה כלום, אשר דעת זה נמשך 

עלינו בשבת, ואין שום ירידה או פגם שיכול 

לשנות אורה, ועבודת השבת היא, להיזכר 

ולהיכלל בתוך שלימות זה, ע“י שמחה וזכרון 

תורה ותפילה בנועם יום השבת, ולזכות עי“ז 

לאמונה והתגלות הדעת. 

המשכת השבת לימות החול

- ע“י ר“ח ויו“ט

ולכך עלינו להמשיך קדושת השבת לתוך 

החול, להמשיך אור האמונה ומציאות 

ההשגחה והרצון לתוך כל טרדותינו ולכל 

ניסיונות ששת ימי המעשה. 

והנה עיקר הכח לזכות להמשיך קדושת 

השבת לתוך החול, הוא ע“י קדושת ר“ח 

ויו“ט, וכמ“ש ’אלה מועדי השם אשר תקראו 

אותם‘ - ודרשו חז“ל אל תקרי ”אותם“ אלא 

”אתם“, היינו שהימים טובים תלויים בישראל 

ע“י קידוש החודש. וזהו בחי‘ ’מקראי קודש‘ 

שצריך לקרות לתוכם את הקודש, דהיינו 

החיות והדעת שמתגלה בשבת, כדי לגלות 

ההסתרה, וכל זה נעשה ע“י ’ששת ימים 

וכו‘ וביום השביעי שבת‘, כי משבת קורין 

הקדושה לתוכם. ולכך בקריאת התורה של 

ר“ח קוראים ’וביום השבת‘ וגו‘. 

ועיקר קדושת ר“ח מתגלה בחודש ניסן, 

שכולו בחי‘ ר“ח, ובו מתגלה הדעת בימי חג 

הפסח, וכל יום מימיו הקדושים, יש בו כח 

ר“ח - להתחדש להעביר השכחה וההסתרה 

גם בימות החול, כי השי“ת נתן לנו ברחמים 

מועדים וזמנים, שבת קודש אחרי כל ששת 

ימי מעשה, וראשי חדשים וימים טובים, 

וגם בכל חודש שאין בו יו“ט, אנו זוכים בעת 

’ברכת הלבנה‘ לקבל התחדשות הדעת בבחי‘ 

יו“ט של אותו החודש, ובכח מועדים וזמנים 

אלו, כאשר מקבלים אותם בזכרון והתעוררות 

כראוי, נשפע הכח לבטל תוקף ההסתרה, 

ולקבל הארת האמונה. 

אבל בכל פעם עלינו לרדת חזרה לימות 

החול, לתקן מציאות ההסתרה ממש, כאשר 

גם ביו“ט ישנם ימי חול של המועד, כי אע“פ 

שעיקר הדעת מתגלה ביו“ט, עכ“ז הרי 

מציאות עבודת האדם וכלל צמצום הדעת 

הוא דייקא ע“י בחי‘ ההסתרה של ימות החול 

ע“י שמהפך ההסתרה לדעת, כאשר כלל 

מציאות הנהגת העוה“ז וכל מה שאנו טרודים 

ועוסקים בעולם, זהו עיקר עבודתנו, והוא 

הדרך לעשות נחת רוח להשי“ת, ע“י שזוכרים 

את האמונה בכל מה שעושים ומהפכים 

ההסתרה לדעת. 

כי א“א לנו לקבל עצם אור הדעת, מאחר 

שהוא בחי‘ ריבוי אור הגורם התגברות 

ההסתרה, משום כך עיקר האמונה הוא 

דייקא ע“י דרכי החיים של העוה“ז, שהם 

הכלי והצמצום הנכון לזכות לאמונה, ולהשיג 

הדעת, לעשות רצון השי“ת. כי באמת כלל 

ההסתרה והירידה של ימות החול, הוא עיקר 

הכלי להדעת ועיקר שליחותינו לעוה“ז. 

’ספירת העומר‘ - כל יום לעצמו

ולכך מיד אחרי יום ראשון של פסח, שבו 

מתגלה הארת הדעת לתוך העולם, מתחילים 

אנו לספור ספירת העומר, ואומרים: היום יום

וכו‘ - היינו שעושים כלי מאותו היום, שיהיה 

מנוי לעצמו, כמו שימי האדם ומעשיו מנויים 

וספורים, שבכל פעם פועל ועושה דבר אחד, 

ואח“כ טרוד בענין שני, וכן בכל מעשה מצוה 

ולימוד התורה, שכל דבר וכל מעשה הוא 

מסוים ומדוד בנפרד, כי זוהי מציאות מעשי 

האדם, שהם הכלים הימים ומדות לקבל האור 

במידה, בבחי‘ ’ומדת ימי מה היא‘, וכך בתורה 

יש פרשיות וסדר של לימוד באותו יום וכו‘. 

כי התורה היא בחי‘ שמא דקוב“ה, שהיא 

בחינת כלים ומדות לקבל האור, שלא יהיה 

ריבוי השמן גורם כבוי הנר, רק עוד הלכה 

ועוד ידיעה, צעד אחרי צעד, ולא הארה של 

דעת שאין לה גבול והגדרה, ורק עי“ז מתבטל 

ההסתרה, כי ההסתרה היא בחינת אחיזת 

מלכות הרשעה שיניקתם משבירת כלים 

שהם באים ע“י ריבוי אור, ועיקר תיקון האדם 

הוא לעשות כלים ומדות ע“י תורה ומעש“ט 

בפשטות, כדי לקבל האור במידה. 

ולזאת עיקר הטהרה מכל טומאותינו, הוא 

בימי הספירה, שבו אנו סופרים הימים, 

ומתגברים לתקן כל מידה בפרטיות, לתקן 

מעשינו ודרכינו, לחזור לצמצום דרכי התורה, 

ועי“ז יש בכח האדם למצוא אמונה וביטול 

ההסתרה בכל יום ויום, בתוך התורה והמצות 

שעוסק בהם, ועי“ז מתעלה מכח ההסתרה 

והטומאה אשר עיקר אחיזתה היא מבחי‘ 

שבירת כלים שבא ע“י רבוי אור, שרוצים 

הארת דעת בלי תורה ומצוה מוגדרת, ועי“ז 

האדם טועה ונופל לגמרי לקושיות וכו‘, כי 

אינו יכול להעביר ההסתרה והבלבולים. 

אבל כאשר מתדבק בכלים והמידות דקדושה, 

בדברי תורה ותיקון כל מעשה שעושה, 

שהכל יהיה במידה נכונה, ובקבלת מלכות 

שמים, עי“ז ימצא את השי“ת בתוך הכלי, 

ויהיה בכוחו להמשיך אור השבת אור הדעת 

שיאיר במידה נכונה לתוך כל תפילה ולימוד 

וכדו‘. 

ולכך א“א לקבל התורה מיד אחרי פסח, רק 

צריך לספור הימים עד שבועות, לצמצם 

אור הדעת ע“י ספירת הימים, דהיינו שיהיו 

ספורים ומדודים שלא ייכנס אחד בגבול 

חברו, רק בכל יום עוסקים במה שזוכים באותו 

יום בפשטות, ואין מסתכלים על מה שרוצים 

כבר לזכות לעלות לקבל שלימות התורה, וכן אין 

מסתכלים על מה שהיה, רק סופרים המעשים 

של אותו היום, למצוא ההתקרבות להשי“ת על 

ידם דייקא, והרצון לעלות לא ימעט אור כח 

לימוד ומעשה פשוט, שלא יהיה בבחינת 

שבירת כלים שהוא שבירת הימים, רק יהיו 

בבחינת התיקון, שכל אחד ואחד הוא כלי 

ומדה בפני עצמו, וכל אחד נמנה לעצמו כדי 

לקבל האור במידה. 

וכמו שהיה בתחילת הבריאה, שעיקר תיקון 

הבריאה היה ע“י שנמדד ונמנה כל יום 

לעצמו, כמ“ש במעשה בראשית ’ויהי ערב 

ויהי בקר יום אחד‘ וכן בכל יום ויום, כך אנו 

סופרים כל יום לעצמו, כדי שיהיה בבחינת 

מדות וכלים. 

וצריכים לספור שבעה שבועות דייקא, כי 

יש בהם שבע שבתות לתקן כל מידה ומידה 

שיהיה כלי לאור השבת, ולכך נאמר על ימי 

הספירה ’שבע שבתות תמימות תהיינה‘, כי 

ע“י הכנת הכלי והצמצום של תיקון המידות 

בימי הספירה, מאיר אור השבת, ונהיה תמים 

ושלם ע“י שזכינו להכין לו כלים. 

ולכך בתחילת הספירה נאמר ’ממחרת השבת‘, 

כי לענין המשכת אור הדעת לתוך ימות החול, 

הרי היו“ט הוא הנקרא בחי‘ שבת, מחמת 

שהדעת המתגלה ביו“ט הוא הדרך לזכות 

לקדש ימות החול, לצמצם הדעת לקדש כל 

מידה ומידה. 

כי כאשר האדם מתעורר באור סיפור יציאת 

מצרים, ומבין שעבדים היינו לפרעה ועכשיו 

קרבנו השי“ת לעבודתו להיות עבדים לכבוד 

שמו ית‘, ומתעורר להבין שזהו תכלית 

האושר והמעלה, והשי“ת רוצה בו מאד, 

כאשר גאל אותנו באהבה וחוזק יד, להיות 

לו לעם המייחדים שמו, עי“ז נמצא הכח 

להשיג הדעת בכל יום כראוי, לתקן כל 

מידה וכל מעשה, כדי שימשיך עליו 

תמיד הזכרון, שאור היו“ט אור התגלות 

הדעת יאיר לו במידה ובצמצום, 

ועי“ז זוכים לקבל התורה כראוי 

בחג השבועות.