"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם"

(בראשית ט, ו)

התורה אומרת לנו שהאדם נברא בְּצֶלֶם אֱלֹוקים, איזה מסר רוצה התורה להגיד לנו בכך? מה פירוש המושג "צֶלֶם אֱלֹוקים"? על כך עמלים הפרשנים כבר אלפי שנים. אך לפי כל הפרשנויות, המשמעות הבסיסית זהה: האדם שונה מכל שאר היצורים, ומתייחד בתכונה מסויימת שמחמתה הוא נחשב כמייצג את הקדושה במציאות.

לכן, אדם באשר הוא, מכל גזע דת ומין, הוא קדוש, והפגיעה בו היא חילול הקודש, חילול בלתי נסבל, חילול שאסור להעלותו על הדעת, כפי שמלמדים אותנו חז"ל (מדרש רבה בראשית כד, ח): "בְּצֶלֶם אֱלֹוקים בָּרָא אֹתוֹ - בן עזאי אומר: זה כלל גדול בתורה... אמר רבי תנחומא: דע למי אתה מבזה? בדמות אלוקים עשה אותו!".

מדרש זה מזכיר לנו שכולנו נבראנו בצלם אלוקים, ודי בכך שעלינו להבין שאסור לאף אדם לפגוע ולבזות אדם אחר, שֶכֵּן גם החבר, השכן, וכל בן אנוש באשר הוא, אף הם יצורים הנושאים את תג זהותו של האלוקים, ועל כן הפגיעה בהם היא פגיעה באלוקים עצמו.

ומדוע באמת מייצג האדם את אלוקים? מהי התכונה המייחדת את האדם על פני כל היצורים האחרים? יש שכינו תכונה זו: "דעת", יש שבחרו בכינוי: "בחירה" ויש שהשתמשו בהגדרות אחרות. דומה כי רוב הפרשנים חתרו אל נקודה אחת: האדם הוא הייצור היחיד שיש בכוחו להכריע הכרעה מוסרית!

לאדם יש הידמות אל ה' בכוח הבחירה החופשית שיש לו. בניגוד ליצורים האחרים הפועלים מכוח משיכה טבעית בלבד, האדם הוא הייצור היחיד שיכול להימשך למעשה מסוים ולבחור לעשות מעשה שונה, אף בניגוד למשיכה הטבעית שבו:

אדם יכול לרצות ולבחור לגנוב, אך יכול הוא לעצור עצמו ולהישמע לקול המצפון "המוסרי" ולבחור בטוב.

אדם יכול לכעוס, אך יכול הוא להתאפק מתגובה הפוגעת בזולת.

אדם יכול לחשוב על בגידה באמון שניתן בו (מצד אישתו, מקום העבודה, חברים), אך יכול הוא לעצור את עצמו מתוקף הכרעתו המוסרית.

אדם גזל דבר מה מחברו, ומתוקף הכרעתו המוסרית בוחר להשיב את הגזילה.

הנטייה שלנו באופן טבעי תמיד להדגיש את התנהגותו ואת הקוד המוסרי של האדם כלפי הזולת. אומנם עובדת היותנו נבראים "בְּצֶלֶם אֱלֹוקים" אינה מאפשרת לנו לזלזל בערך הזולת, אך גם לא פחות חשוב מכך שכל אחד ואחת מאיתנו ילמדו להכיר בערך עצמו ולא לזלזל בערך עצמו וביכולות המוסריות הגבוהות שאליהן הוא יכול להגיע.

בכך הניחה לנו התורה את התשתית של הקיום האנושי - חיים בתודעה של קדושה, חיים של ערך עצמי ושל הערכת הזולת.

הרב שמואל רבינוביץ, מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"

הרב משה גרילק, מהספר: "פרשה ולקחה"