"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות א,א). 'אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו (במדבר לב, ג) "עטרות ודיבון", שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורי, תנא ליה חייא בר רב מדפתי: כתיב (ויקרא כג, לב) "ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב" וכי בתשעה מתענין?! והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי. סבר לאקדומינהו. אמר ליה ההוא סבא: תנינא: ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר; כדאמר להו ר' יהושע בן לוי לבניה: אשלימו פרשיותייכו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום' (ברכות ח,א-ב). ידועה הדרשה שרמזו על מצוות קריאת שנים מקרא ואחד תרגום בפס' הראשון של שמות, בר"ת: 'וחייב אדם לקרות הפרשה שנים מקרא ואחת תרגום', ויש אף שהוסיפו את המשך הפס' בר”ת: 'בטעמיה ניגוניה יקראה'. ויש שדרשו את הפס': 'ואדם אשר לומד הסדר, שנים מקרא ואחד תרגום, בקול נעים ישיר, יחיה שנים רבות ארוכים לעולם', שבזה גם רומז לדברי הגמ' שמאריכים ימיו. נראה שברמז הבסיסי, של "ואלה שמות" (שרומז לחובה לקרוא שמו”ת), רומז שיש עניין גדול מאוד בקריאת שמו"ת, שכל התורה היא שמותיו של הקב”ה, ולכן בקריאתנו שמו"ת אנו מתחברים לשמות ה' שבתורה, וכך מכריזים "ואלה שמות" של ה', שזה מעלתנו לגלות את שם ה' בעולם, שזהו ההמשך (בלי דרשה) “בנ"י" שזהו יעודם של ישראל. וברמז גם של "בני" לקרוא בטעמים וניגון, נרמז שבקריאה שכזו אנו מחדדים את מעלתנו וייעודנו – לשיר את שיר ה' בעולם, שזהו ההמשך "ישראל" אותיות "שיר א'ל"; שלכן מוכרז בשמים "ואלה שמות" שאנו מגלים את שמות ה' בעולם, וה' מכריז כנגדנו "בני", שאנו בניו "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד,א). או שבשמו"ת אנו מגלים את שם ה' בעולם, ובזה אנו מגלים על מהותנו כבניו של ה', ושיש חיבור מיוחד ביננו לה', שלכן אנו קשורים מהותית לתורה; שזהו שאנו קוראים "ואלה שמות" שמגלים את שמותיו של ה' בעולם, בשל שאנו בנים לה', ולכן גם כעין נקרא עלינו "ואלה שמות בני", שה' מכריז שבנו יש גילוי שמו, ששם מגלה באדם את מהותו (יומא פג,ב), שכך כעין ששמנו מגלה על שם ה' בעולם (וזהו כעין שה' אומרים 'ואלה שמות בני'), שזהו שאנו והתורה קשורים ומאוחדים, וזהו ההמשך "ישראל" שכידוע מרמז (בר"ת) על מהותנו בחיבור לתורה: 'יש שישים ריבוא אותיות לתורה'. אולי אפשר "ואלה שמות" רומז על קריאת שמו"ת, אולם מתי יקרא? זהו ההמשך: "בנ"י", שיקרא יחד עם כל בנ"י, שזהו שישלים פרשותיו עם הציבור. (אולי אפשר ש"ישראל" רומז לדין שיכול לקרוא במקום אונקלוס את פירוש רש"י ['אם למד הפרשה בפירוש רש"י – חשוב כמו תרגום'. שו"ע או"ח סימן רפה סעיף ב], שזהו שאחרי שאומר שצריך לקרוא שמו"ת בנעימה מוסיף בר"ת: 'יקרא של רש"י אם לאו', שאם לא את אונקלוס אז יכול לקרוא את פרש”י). אולי אפשר ש"ישראל" רומז בר"ת למעלת הוספת פרש"י, שזהו 'ירא שמים: רש"י אקרא לפירוש', שירא שמים מקבל על עצמו גם לקרוא פרש"י ('וירא שמים יקרא תרגום וגם פירוש רש"י' [שם]) [או 'ירא שמים – רש”י אמור לפירוש', שיאמר – יקרא בפיו פרש”י]. אולי "ישראל" רומז לשכר של אריכות ימים כמובא בגמ' 'שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו', שזהו ר"ת 'יהיה שכרו ריבוי אריכות לימיו'. הדרשה שדרשו 'יחיה שנים רבות ארוכים לעולם' קצת דחוק, מהו הכפילות 'רבות ארוכים'? ומהו 'לעולם'? לכן נראה יותר לומר 'יוסיף שנים רבות, אריכות לימיו', שיוסיפו לו אריכות ימים ושנים (כמו שמובא בגמ' 'ימיו ושנותיו'). נראה שהרמז לשמו"ת מופיע בפס' בירידה למצרים, שמצרים מרמז על כל המיצרים לישראל (מצרים מלשון מיצר), לומר שהקורא שמו"ת משפיע לביטול צרות; שזהו שמובא בגמ' 'שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו', שלא במקרה נאמר שנים וימים, אלא שיהיה לו אריכות שנים, אבל גם ימיו יהיו בטובה, שזהו אריכות ימיו – שימיו יהיו בנחת ולא כאדם בצרה שרוצה שהיום כעין יתקצר ויגמר כבר (כעין הנאמר “בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" [דברים כח,סז]). אולי "ישראל" רומז לזמנים שבהם משלים את קריאתו: 'מצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת. ואם לא השלים קודם אכילה – ישלים אחר אכילה עד המנחה. ויש אומרים: עד רביעי בשבת. ויש אומרים: עד שמיני עצרת. הגה: דהיינו בשמחת תורה, שאז משלימים הציבור' (שו"ע שם, ד). שזהו 'י'שלים: (עד) ש'מיני עצרת (או ש'מחת תורה), (עד) ר'ביעי, א'חר אכילתו, ל'פני אכילתו'. אולי אפשר "ישראל" רומז למחלוקת מתי מתחיל לקרוא שמו"ת, שיש שפסקו מיום ראשון ויש שפסקו שאפשר כבר ממנחה של שבת, וזהו 'י'תחיל ש'מו"ת (ביום) ר'אשון א'ו (קצת) ל'פניו'.