"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד..."

(בראשית א, לא)

כשנסתיימה מלאכת הבריאה, חתם הקב"ה וסיכם את מעשיו במילים "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". על כך דורשים חז"ל (בראשית רבה ט, י): "אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק... וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד - זֶה מַלְאַךְ הַמָּוֶת". והדברים תמוהים! מדוע החתימה החיובית של הקב"ה על מעשי ידיו, הופכת בידי חז"ל כביטוי למוות, השלילי כל כך בעיננו? האם ייתכן שיש משהו "טוב" במוות?

ובכן, נראה ש"טוב" אין במוות, אבל "טוב מאוד" יש! ונסביר: אדם יכול לחיות חיים טובים, יפים ונעימים, מועילים, ומלאי תוכן, עומק ואמת ובכל זאת השאלה הגדולה המרחפת מעל כל החיים - היא שאלת המוות. מה נשאר ממני? האם מול הריק שאחרי, החיים מצדיקים את עצמם, יהיו יפים וטובים ככל שיהיו? בסופם של חיים, יכול אדם לסכם את שעשה ולומר: 'עשיתי דברים חשובים ויפים, אבל האם לשם כך באתי לעולם? האם זו התכלית שלי? ואולי בסופו של דבר זה היה מיותר?

והנה, דווקא המוות, קשה ורע ככל שיהיה, הוא זה שמדרבן את האדם להפוך את ה"טוב" שבכל זאת הוא מספיק לעשות בחייו, להיות "טוב מאוד". וכל כך למה? מפני שבזמן הקצוב שהמוות נותן לאדם, הוא צריך  לרצות "מאוד" במשהו על מנת לעשותו. לא ניתנת לו הפריבילגיה של הנצח לנסות את הכל, הוא חייב לבחור בדבר ולרצות בו מאוד. התוספת הקטנה הזו של ה"מאוד" נותנת לו משנה תוקף, תוספת רצון וכח לעשותו, באשר הוא נבחר מתוך אפשרויות רבות. או אז תוקפו הפנימי יכול לעמוד אפילו במבחן המוות, כשיאמר אדם בסופו של דבר בסופם של החיים - 'זה היה שווה! זה היה טוב מאוד!'

במובן מסוים אפשר לומר ש"חיים טובים" הפוכים לחיים "טובים מאוד", משום שבחיים הטובים מחפשים את העונג, הנוח והמצליח, ואילו בחיים ה"טובים מאוד", מחפשים את הדבר שבשלו ובשבילו יהיה שווה למסור את הנפש, להתאמץ, להשתדל ולוותר על החיים הנוחים. החיים ה"טובים מאוד" שמים את המטרה לנגד עיניהם ומגייסים את החיים למענה. הקב"ה רוצה שנחיה חיים "טובים מאוד" ולכן מכריח אותנו לבחור בזמן מוגבל לא מה "טוב" לנו, אלא מה טוב לנו "מאוד". אלא שרבים שוגים באשליה של נצח ומגייסים את החיים למען עצמם וטובתם ולא למען תכלית.

על חיים כאלה אפשר לומר "נו, טוב..." אבל לא "טוב מאוד!".

הרב דן האוזר, מהספר: "על קצה בהונות ההוויה - לעומק תורותיו של רבי נחמן"