החשיבה המקובלת בנוגע לטעמי המצוות היא שלכל מצווה יש טעם או טעמים ביסודה, ואנו - מטרתנו היא לחשוף את אותם טעמים.

ומהם טעמי המצוות? הסברי המצוות, הרעיונות שביסודן, ונקראו "טעמים" על שם שהם מקרבים את המצוות אל השכל כשם שטעם המאכלים יוצר משיכה והתקרבות אליהם (כך בקיצור, וניגע בכך עוד בהמשך).

אולם השימוש במונח "טעם" יכול לפתוח בפנינו צוהר למרחבים מפתיעים. הוא יכול לשפוך אור חדש ולגלות עומק נוסף בנושא טעמי המצוות. ההקבלה לטעמי המאכלים יכולה לסייע בידינו הן בהבנת עניינם של טעמי המצוות והן באיפיונם לסוגיהם. במאמר זה נעסוק לאור זה בטעמי המצוות באופן כללי ונדגים זאת גם על מצוות פרטיות.

אלף גוונים של אהבה

איך נראית אהבה? חזרה אין סופית על הפזמון: "אני אוהב אותך"? או אולי נשיקה, חיבוק, הפתעה, סוד, מתנה, פרגון, מבט ועוד נשיקה? או שמא הכנת ארוחה ודאגה לבגדים נקיים והקשבה ויצירת מרחב משותף ומציאת זמן משותף ויציאת השניים מהמקום הרגיל לחוויה מיוחדת שלהם?

שבעים פנים לאהבה, וככל שמגוון הבעות - ויצירות - הקשר גדל, כך האהבה מתעשרת.

גם עושר הבריאה אותה נתן לנו אלוקים לחיות בה וליהנות ממנה מבטא אהבה, ויכול להרחיב את הלב לעוד אהבה בנתיב הנגדי. בראשית ברא אלוקים פסיפס מופלא של צבעים, ריחות, קולות, תחושות, צורות ומרקמים. יגדיל עולם ויאדיר. אה, כן, וכמעט שכחנו - גם טעמים.

לכל מאכל בעולמנו יש טעם משלו. במקום ליצור קפסולות חדגוניות עם אבני הבניין של הגוף, בורא עולם הפיק אינספור מאכלים שונים בטעמים שונים ומגוונים.

ובני האדם יכולים לעשות מטעמים מכל מה שניתן לפניהם, ולנסות ולהוסיף ולתבל ולדייק ולטעום ולתקן ולהמציא יצירה חדשה בטעם גן עדן. ואותו הדג יכול להתהפך לכמה טעמים: אינו דומה טעם דג שעלה בחכת טבח אסייתי לזה שעלה בחלקו של מוכר מזון מהיר אמריקאי. אמנם גם למגוון זה יש גבולות גזרה - קשה לתבל במתיקות מופרזת מאכל מר להחריד - אולם בתוך הטווח יכולים להיכנס כמה וכמה מטבחים.

על טעם ועל ריח

נעמיק מעט בחוש הטעם, על קצה המזלג: את הטעם אנו חשים באמצעות בלוטות הטעם שעל הלשון, אך עם זאת, 80% מהטעם תלוי דווקא בריח! שני החושים הללו עובדים יחד. כשחוש הריח נפגע, על אף שקולטני הטעם תקינים, עלולים שלא לחוש גם בטעם. כך למשל, למרות שטעמו העצמי של הווניל איננו כה מתוק, ריחו הנהדר גורם לו להיחשב לאחד הטעמים מהשורה הראשונה, אם לא הראשון שבהם (על כך יש ויכוח עם חובבי השוקולד).

ישנם הבדלים בין בני האדם, ובעוד אדם אחד יהנה יותר מטעם מתוק, חברו יבכר על פני זאת את הטעם המריר. (מעניין לנסות לאבחן מהי סיבת ההעדפה האישית של כל אחד, אולם לא נעשה זאת במסגרת זו.)

ולא חייבים לבחור טעם אחד בדווקא. אפשר כמובן לשלב טעמים שונים יחד באותו מאכל, דבר הנחשב למעשיר את המאכל ומשביח את איכותו.

מעשה בחמישה טעמים

ננסה לאפיין את הטעמים השונים:

מתוק - טעם המספק עונג וגורם להימשך אחר המאכל ולרצות בו. בטבע הוא מאפיין מאכלים בעלי מרכיבים חיוביים ומספקי אנרגיה, וטעמם המגרה מסייע לנו לרצות לאכול אותם.

מר - ה"אנטיתזה" של המתוק. במקורות רבים הם מופיעים כניגוד, וגם בחוויה הפשוטה - בעוד המתוק גורם למשיכה, המר גורם דחיה. בטבע הוא משמש בין היתר לאיתות אזהרה מפני רעלים או מרכיבים מזיקים אחרים שיש בפירות או בעלי חיים מסוימים שעלולים לרצות לאוכלם. לעומת זאת, אין להתעלם מכך שיש מרירות שאנשים אוהבים, כמו בשוקולד מריר או בקפה למשל. יש לכך קשר מסוים לבגרות: בעוד ילדים המחפשים רק את הנעימות יאהבו ככלל טרופית, אצל מבוגרים נוכל למצוא לא מעט שיעדיפו דווקא יין יבש (דבר דומה קיים גם בספרים, בהם ילדים יעדיפו את הסוף הטוב וההרמוני, ואילו בספרי מבוגרים יהיו סופים פתוחים שישאירו את הקורא עם מחשבות, ולאו דווקא עם חיוך).

חמוץ - טעם פחות נעים מהמתוק אך כאשר הוא מופיע בעדינות הוא יכול לרענן. "יש לו אמירה". תהליך החימוץ הגורם אותה מבטא תסיסה ופירוק המבנה למרכיביו. בטבע הוא מופיע במאכלי בוסר שעוד לא הגיעו לגמר גידולם או במאכלים מקולקלים שנתנו לו לחלוף לידם. החמיצות גם קשורה לשימור מאכלים לאורך זמן - העדפת הנצחת המאכל על פני הודו והדרו כפרי טרי.

מלוח - במינון עדין הוא מעורר תאבון. בטבע הוא יכול להעיד על הימצאות מינרלים במאכל. המלח הגורם טעם זה מכשיר מאכלים שונים לאכילה, וכחומץ - אף הוא משמר אותם. ולא רק את קיום המאכלים הוא מחזק אלא גם את טעמם. מבחינה כימית, המלח נוצר מתרכובת מאוזנת של חומצה ובסיס, כך שהוא יכול לבטא איזון שמאפשר קיום לטווח ארוך, אך מנגד, המלח המפוזר על אדמה מבטא חוסר יכולת הצמחה חדשה. שימור (וחיזוק) המצב הקיים.

אוממי - "טעים מאוד" ביפנית. טעם חדש יחסית (בן כמאה שנה) ומורכב מעט להגדרה. הוא קשור לעושר הטעם של המאכל, למרקמו, ל"נפח" ול"בשריות" שלו. בטבע הוא מצוי בגבינות, בעגבניות ועוד, במוצרים עם חלבון מהחי אבל לא רק. הוא איננו טעים במיוחד כשלעצמו, אך הוא משפר טעמים אחרים, מעצים מתיקות ומאזן מרירות וחמיצות. ואחרי הכול - הוא עדיין איננו ברור ומוגדר דיו.

(חריף - למקרה ששאלתם, איננו טעם אלא כאב, תחושת צריבה שנגרמת מהמאכל.)

בתמצות נוכל לנסח זאת כך: הטעם יכול להעיד (בין היתר) על טיב המאכל וערכו התזונתי.

מתוק: המזון מכיל סוכרים (מקור אנרגיה).

מלוח: המזון מכיל מלחים (הכרחי לפעילות הגוף).

חמוץ: המזון מכיל חומצות (המאכל עלול להיות מקולקל).

מר: המזון עלול להכיל רעלים.

אמנם כאמור, כל אלו הינם טעמים הנקלטים רק לאחר שהמאכל בפה, אך יש גם את הריח המשפיע על הטעם עוד בטרם נגע האדם במאכל וכן ישנם מרכיבים במאכל שגם לאחר אכילתו לא חשים בקיומם באמצעות הטעם.

טעם החיים

גם מכתב האהבה הארוך ביותר שנכתב בעולם, התורה, מלא בעושר של יותר משש מאות גוונים שונים ומשלימים של יצירת קשר. האדם מורכב, מערכות חייו מסועפות, וכך גם רבות ומגוונות דרכי ההתקשרות שלו לאלוקיו - סוגי המצוות הממלאות את חייו ואת חיי החברה שלו. לכל אחת מהן מיקום וייעוד משלה, להאיר איבר מרמ"ח או לשמור על עורק חיים משס"ה שלא ייסתם.

לכל אחת מהמצוות, בנוסף לממשות שלה, עניינה העצמי, יש גם טעם מיוחד לה, או מספר טעמים, אותם קולט האדם המתקיים אותה. טעם המצווה היא מה שחווה האדם המקיים אותה. ובנוסף לטעמן העצמי של המצוות, אותו ניתן לטעום ולגלות, ישנה אפשרות להוסיף וליצור למצוות טעמים שונים, אולי לראשונה (וגם כאן - עם הקשר ויחס למצווה עצמה, ולא בניגוד לכיוון הטבעי שלה). טעמים המתחדשים בכל יום. וכדאי וניתן להתאים ולהטעים את המצוות על פי קהל היעד ששומע.

חמישה מי יודע?

בהקבלה לטעמי המאכלים, ננסה לאפיין ולהגדיר את סוגי טעמי המצוות:

מתוק - טעם החושף אנרגיה, ערך ומקור כוח הטמון במצווה. מפיק עונג וגורם לשמוח במצווה ולרצות לקיימה.

דוגמה למצוות מתוקה מטבעה: עונה. הקשר הזוגי וכל הטמון בו מתברכים ממצווה זו, והאדם בטבעו חפץ לקיימה.

מר - אם המתוק קשור ברצון, המר קשור בהכרח. טעם שלא מחפש למשוך קונים אלא חושף צדדים שקיימים במצווה, נרצה או לא נרצה. הוא יכול להיות קשור לקבלת מרותו של נותן המצוות או לפגעים העלולים להיגרם אם לא נקיים אותן.

עם זאת, ישנם אנשים שדווקא מחפשים את הטעם של ההכרח ושל קבלת המרות, את ההתמסרות וההכרה בגודל ובעוצמה האלוקית.

דוגמה למצווה מרה מטבעה: ברית מילה. יש בה שילוב של קבלת מרות, סבל חיוני וקשר מהותי על-בחירי.

חמוץ - טעם מרענן ומפתיע, מפרק למרכיבים את מה שהכרנו ומעורר תסיסה ומחשבה מחדש. לפעמים הוא יכול לאפיין טעמים שאינם מושלמים דיים, ולעתים דווקא הפירוק לגורמים הוא זה שמאפשר לעדכן ולהתאים טעמים למציאות המשתנה כך שיהיו משמעותיים לטווח ארוך. כך שמצווה הבאה לידך, לעתים כדאי שתחמיצנה כדי לשמר את המצוות…

דוגמה למצווה חמוצה מטבעה: מלחמה כנגד אויבינו. איננו חפצים לשפוך דם, אולם מבט מעמיק מגלה שרק בהכרעת הרוע יגבר הטוב.

מלוח - טעם שמעניק עוצמה ורצון לעוד. נותן יציבות וקיום, איזון וגבולות. מבהיר את ההיגיון הקיים בדברים, שלא יהיו תפלים מבלי טעם.

דוגמה למצווה מלוחה מטבעה: דיני ממונות. אין הם נעימים תמיד, אולם ההגיון עומד ביסודם ויכולת הקיום החברתי יחד תלויה בקבלתם.

אוממי - גישמאק, טעם "עם בשר", עם עומק. מרגישים שיש פה משהו רציני.

דוגמה למצווה אוממית מטבעה: כיבוד הורים. האדם חש שהיא נוגעת בשורש החיים והקיום שלו, ומשמעותה גדולה גם אצל אנשים שאינם דתיים.

וכמו במאכלים, טעם המצווה יכול ללמד אותנו על מרכיבים מסוימים הקיימים בה, כאשר בחלק מהמרכיבים ניתן לחוש רק לאחר קיום המצווה בפועל, בבחינת "נעשה" - ורק על ידי זה - "נשמע" ונבין; בחלקם נוכל לחוש עוד טרם קיום המצווה, כבר במבט ראשון וישנם גם מרכיבים במצוות שאינם מוחשיים בדווקא - מה שלא מפריע להם לבנות ולעצב את האישיות.

תבלין של שבת

נדגים כעת את דברינו. מספר טעמים ניתנו למצוות שבת:

1. בפסוקים מופיע שהשבת היא זכר לבריאת העולם: "זכור את יום השבת לקדשו… כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. (שמות כ', פסוקים ח' וי"א)

השבת שנקבעה כאות על מנוחת ה' ביום השביעי לבריאה מזכירה שהעולם נברא.

ניתן להמשיך נימוק זה ולהסיק שאם העולם נברא, בהכרח יש מטרה לבורא בבריאתו את העולם, ואם כן עלינו כנבראים לקחת חלק ולפעול בעולם כרצון בעל הבית ולא כפי שאנו רוצים בהכרח - במשך כל ימות השבוע. כל זה טמון ביסוד השבת.

טעם זה מחדד את קבלת המרות, ואם כן ניתן לסווגו כמריר.

2. לעומת זאת, את אותה נקודה של זכר בריאת העולם ניתן להטעין במטען שונה: בבריאת העולם ברא אלוקים בששה ימים את הצדדים החומריים של העולם, וביום השביעי השרה בו את שכינתו. ששה ימים הוקצו ל"גוף" העולם, ויום ל"נשמתו" הפנימית. בדומה לו, גם אנו קרואים לתת לנשמתנו את מקומה לצד עיסוקינו בצרכי הגוף, ובשביעית מחיינו לרומם את עצמנו בעצירה מיצירות חומריות חדשות לטובת עיסוק ברוח המחיה את החומר.

טעם זה מפנה את תשומת לבנו לממד הרוחני, ונמצא במרחב של אפשור ורוממות, ועל כן הינו מתוק.

3. יתרה מכך: מכל בריותיו בחר ה' רק בנו להידמות לו ולהיות עִמו בשבתו. כמלך החולק את כתרו עם מלכתו כך נתן לנו אלוקים את יום השבת כיום זוגי שלו ושלנו, עד כדי כך שקבע כי אדם מעם אחר שישבות בשבת, חייב מיתה, בדומה לאדם מעם אחר שעוסק בתורה, מכתב האהבה של אלוקים אלינו (גמרא סנהדרין נח, ב-נט, א). יש דברים ששייכים למרחב הזוגי ואל לאף אחד אחר להיכנס לשם.

טעם זה מלא בעושר פנימי וגורם לחפוץ בעוד ממנו. בהקבלה ניתן לסווגו כאוממי.

4. פסוק אחר מקשר את השבת ליציאת מצרים: "שמור את יום השבת לקדשו… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת. (דברים ה', פסוקים י"ב וט"ו).

בשבת, כמו ביציאת מצרים, יש ממד חירותי. יציאה משעבוד החומר. אמנם בתחילה החומר מפתה בפה רך, אולם סופו שמשתלט על מי שלא שולט בו עד שכופהו לטבוע בים הטבע העצום. השבת קוראת לנו להתעלות אל מעל לטבע. גם אם יש פרק חדש בסדרה מרתקת, או סיגריה שממש מושכת אותנו, אנו נצליח לפרוש עליהם מסך עשן ולחכות מעל יממה עד שנגיע אליהם. עם כל הקושי שבעמידה על הגבולות שלנו, אנו חירותיים יותר, וזה נהדר. גבולות השבת הקשיחים מאפשרים לנו לגלות את עוצמתנו.

כמו כן, לאורך הדורות השבת בידלה ושמרה עלינו מהעמים ביניהם ובתוכם חיינו. היא ריכזה אותנו בתוכנו וסביב בית הכנסת, והעצימה את יהדותנו.

טעם זה מלוח, כי הוא דורש מהאדם לעמוד במסגרת הגבולות ולא לעשות מה שמתחשק לו, אך מנגד מעצים את חלקיו המהותיים.

5. בדורנו מתהווה טעם חשוב חדש לשבת, המגֵנה עלינו מפני שטף החיים ומאפשרת לנו יום משפחתי פעם בשבוע. להתנתק מהעולם הסוער בחוץ ולהתמקד בעולם הפנימי - בתוך הבית ובתוך עצמנו.

טעם זה נוגע במקומות אליהם היינו רוצים להתחבר, ועל כן הינו מתוק.

6. ניתן להוסיף טעם למצווה זו ולומר שהשבת מזכירה לנו שלא אנו בעלי הבית. הנה, אנו מסוגלים לשבות יום שלם מיצירת דברים חדשים, והעולם ממשיך להתקיים.

טעם זה ניתן לצבוע בגוון של שפלותנו כבני אדם, ואז הוא יהיה חמוץ מעט, ובאותה מידה ניתן להדגיש בו את הפן של האמונה והביטחון באלוקים המנהל את עולמו מלמעלה גם כשאנו השלמנו את מה שבידינו, ואז הוא יהיה מתוק יותר.

7. מרכיב השייך לשבת ולא ניתן להתעלם ממנו הוא עונש הסקילה שהוגדר למחללים אותה. אפשר לנסות ולהבין על פי עונש זה נקודה או עניין במהותה של השבת, כגון שהסקילה פוגעת בשלמות הגוף, מוציאה ממנו את נוזל החיים המפכה בעורקיו ובכך מפרידה ממנו את הנפש. מכך שהסקילה נעשית למי שאיבד את השבת, ניתן ללמוד שהשבת דואגת לשלמות הגוף ולחיבורו לחיוּת הפנימית הנמצאת בעולם ובאדם.

גם בהיבט פשוט יותר, ניתן ללמוד מעונש הסקילה שאיבוד השבת הינו איבוד החיים, וממילא - "טועמיה, חיים זכו". מקור הברכה הינו גם מקור החיים, ולא לחינם עונתם של תלמידי חכמים נקבעה מליל שבת לליל שבת (גמרא כתובות סב, ב).

אמנם אין זה טעם ממש למצווה זו, אולם יש בו בכדי להוסיף נופך לשבת.

קרובים רחוקים

אחד האיסורים המעניינים הוא איסור נישואי קרובים. לכאורה נישואים כאלה היו יכולים ליצור זוגות דומים יחסית שיכולים להסתדר טוב יותר ביניהם ואף להעצים את הקשר הזוגי במובנים שונים. אולם התורה אסרה זאת וכללה את נישואי הקרובים כחטיבה רצינית ב"משפחת" איסורי הכרת.

טעמים שונים ניתנו לכך:

1. הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מט) מסביר איסורים אלו בכך שהתורה רצתה למעט בקשרים גופניים בין גברים לנשים, וקרובות המשפחה מצויות לאדם, ואילו היו מותרות, היו מקרים רבים של קשרים אינטימיים בתוך המשפחה.

טעם זה מתייחס בשליליות לקשר הגופני בין איש לאישה ומעוניין בהמעטתו כמה שניתן. ביצר האדם ומגדיר אותו בתור דבר שלילי ובעייתי ומותיר טעם מר בפה אצל מי שמקיים קשר כזה ושמח בו.

2. הרמב"ן (ויקרא יח, ו) חולק על הרמב"ם ותולה איסור זה בוולדות פגומים העלולים לצאת ממנו. ייעוד הקשר הגופני הוא להביא חיים לעולם, וקשר גופני שלא יביא וולדות או שיביא וולדות פגומים, נאסר, שכן כל מטרתו הוא ההנאה המינית.

גם טעם זה מותיר טעם מעט חמוץ בפה, שכן הוא מצמצם את כל האיסורים הללו לטעם מעט טכני, אולם בניגוד לטעם הראשון הצובע באפור כל קשר גופני זוגי, טעם זה מתייחס רק ליחסים בין קרובים ומציג בהם צד בעייתי שקיים. ונציין גם ששיטת הרמב"ן המובאת באגרת הקודש מאירה באור חיובי ופנימי את הקשר הגופני המתוקן בין איש לאישה.

3. הרש"ר הירש (ויקרא יח, ו) מפתח את טעם הרמב"ן ומסביר שמכיוון שבין הקרובים יש כבר קשר של אהבה, הרי שהנישואים ביניהם יוסיפו רק את הפן המיני לקשר, ונישואין המרוכזים בפן זה אינם מתוקנים. לקשר הזוגי יש מספר רבדים: רוחני, נפשי, רגשי, חברתי, מעשי וגם גופני. הפן הגופני נועד להיכלל ולהתעלות על ידי הפנים הנוספים, ולא להיות מרכז הקשר.

טעם זה מלוח מעט, שכן מצד אחד הוא מגביל ומצמצם את הפן המיני המושך שיש בקשר הזוגי אך בה בעת הוא עושה זאת כדי לפנות מקום של כבוד לפן הנפשי והרגשי הנמצא בבסיס הקשר - דבר שקריטי לצורך שימור הקשר לטווח הארוך.

4. הרש"ר הירש (שם) מוסיף ומטעים את האיסור בכך שאם האמא הייתה רעיה, הרי שהיא לא הייתה אמא, וכך לגבי אחות ובת אם היתה נישאת לאחיה או אביה. אלו סוגי קשר שונים. הורים אמורים לחנך את ילדיהם, אך בני זוג לא אמורים לחנך את בן זוגם. גם טיב היחסים בין אחים שונה מזה שבין בני זוג.

גם טעם זה הינו אוממי, שכן הוא מאפשר להעמיק ולחדד את מאפייני הקשרים השונים במשפחה.

5. אפשר להמשיך את הטעם הקודם ולומר שבמסגרת המשפחה ישנם שני סוגי קשרים: רובם המוחלט של הקשרים במשפחה הינם קשרים מוכרחים ובלתי תלויים, הנובעים מקרבת דם, הנקבעים על פי לידת הילד להוריו (או שני ילדים לאותם הורים). לצידם יש קשר בחירי אחד, הנובע מקרבת לב ונפש, בין בני הזוג המחליטים לקשור את גורלם זה בזו. לכל אחד מהקשרים הללו מאפיינים ומקום המיוחדים לו, ואסור לערב ביניהם.

לא ייתכן לבחור להינשא למי שבכל מקרה יימשך הקשר איתו גם אם לא יעלו הנישואים יפה ח"ו. גט כריתות צריך לכרות את הקשר, ורק כשיש אפשרות אמיתית להיפרד, הבחירה כל יום מחדש בקשר הינה בעלת משמעות. צריך לבסס את הזוגיות על בחירה ולא על הכרח.

טעם זה מאיר את הכרח הבחירה והרצון בנישואים, ועל כן הוא מתוק.

6. טעם נוסף מביא רבנו בחיי (ויקרא שם): אם נישואי קרובים היו מותרים, הרי שככל הנראה רוב הנישואין היו בין קרובי משפחה ולא הייתה הפריה הדדית של זוגות המגיעים ממשפחות שונות ורקעים שונים. קשרים הנוצרים בין קצוות חושפים ומביעים את העובדה שיש שורש פנימי עמוק הכולל, עוטף ומאחד ביניהם (השכינה שביניהם), ודבר זה היה חסר אם רוב הנישואים היו בתוך המשפחה.

גם טעם זה הינו אוממי, שכן הוא מרומם אותנו לחשוב על המשמעות הרוחנית הגדולה שיש בקשר הנישואים ועל העומק הקיים בפערים המצויים בתוכו.

טעם של עוד

את המאמר פתחנו בכך שההבנה המקובלת היא שטעמי המצוות הינם הרעיונות העומדים ביסודן, ונועדו למשוך את לבנו אליהן.

לקינוח נביא על קצה המזלג שיטות שונות לגבי טעמי המצוות, ואף אותן נשייך לחמשת הטעמים:

המהר"ל סובר שמטרתן של המצוות לקבל את מלכותו של אלוקים (קבלת מרות - טעם מר) ואילו הרמח"ל סבור שמטרתן להטיב לאדם (מתוק). ספר החינוך באופן מקיף ופרטני נתן טעם לכל מצווה (הדקדוק ונתינת הטעם קשורים לטעם המלוח). הרש"ר הירש עסק בהסבר שיטתי של טעמי המצוות, ואת חלק מהמצוות ראה כ"סמלים", כלומר מעשים המסמלים ערכים רוחניים (הותרת מעשה המצווה כסמל גרידא יכולה להותיר טעם חמצמץ בפה) והרב קוק סבר שחקר טעמי המצוות הוא מקצוע חשוב בלימודי היהדות, הבהיר שטעמי המצוות צריכים לתת מענה כולל לרבדים שונים (מהרובד הנשגב האלוקי ועד הרובד החברתי) וביאר לעומק את פשרן של מצוות סתומות כבשר בחלב ושעטנז (אוממי).

ויהי רצון שמאמר זה יהיה פתח לעוד נותני טעמים לחקור ולדרוש ולתבל ולהטעים ולקרב את תרי"ג המצוות ללבם של ישראל, בבחינת: "טעמו וראו כי טוב ה' ".