תפילה קודם התפילה, מרבי אלימלך מליזענסק זצוק'ל זי'ע
נכתב על ידי אביהו, 5/5/2010
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יְיָ אֱלוֹהֵינוּ וֵאלוֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁוְעַת
עֲתִירוֹת, וּמַאֲזִין לְקוֹל תְּפִלַּת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמָיו. שֶׁתָּכִין לִבֵּנוּ
וּתְכוֹנֵן מַחְשְׁבוֹתֵינוּ וּתְשַׁגֵּר תְּפִלָּתֵנוּ בְּפִינוּ. וְתַקְשִׁיב אָזְנְךָ לִשְׁמֹעַ
בְּקוֹל תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַמִּתְחַנְּנִים אֵלֶיךָ בְּקוֹל שַׁוְעָה וְרוּחַ נִשְׁבָּרָה.
וְאַתָּה, אֵל רַחוּם בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים, תִּמְחוֹל
וְתִסְלַח וּתְכַפֶּר לָנוּ וּלְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, אֶת כָּל מַה שֶּׁחָטָאנוּ
וְהֶעֱוִינוּ וְהִרְשַׁעְנוּ וּפָשַׁעְנוּ לְפָנֶיךָ, כִּי גָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ כִּי לֹא
בְמֶרֶד וּבְמַעַל, חָלִילָה וְחָלִילָה מָרִינוּ אֶת פִּיךָ וְדִבְרֵי תוֹרָתֶךָ
וּמִצְוֹתֶיךָ, כִּי אִם מֵרֹב הַיֵּצֶר הַבּוֹעֵר בְּקִרְבֵּנוּ תָּמִיד. לֹא יָנוּחַ וְלֹא
יִשְׁקֹט עַד אֲשֶׁר מְבִיאֵנוּ אֶל תַּאֲוַת הָעוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה וְאֶל הֲבָלָיו,
וּמְבַלְבֵּל אֶת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ תָּמִיד, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים
לְהִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ וּלְבַקֵּשׁ עַל נַפְשֵׁנוּ. הוּא מְבַלְבֵּל אֶת תְּפִלָתֵנוּ וְאֶת
מַחְשְׁבוֹתֵינוּ תָּמִיד בְּתַחְבּוּלוֹתָיו, וְאֵין אָנוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד נֶגְדּוֹ. כִּי
נֶחֱלַשׁ שִׂכְלֵנוּ וּמֹחֵנוּ וְלִבֵּנוּ עַד מְאֹד. וְכָשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל מֵרֹב הַצָּרוֹת
וְהַתְּלָאוֹת וְטִרְדַּת הַזְּמַן: לָכֵן אַתָּה אֵל רַחוּם וְחַנּוּן. עֲשֵׂה עִמָּנוּ כְּמוֹ
שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי נֶאֱמַן בֵּיתְךָ. וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת
אֲשֶׁר אֲרַחֵם, וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ
הָגוּן וְאֵינוֹ כְדַאי, כִּי כֵן דַּרְכֶּךָ לְהֵיטִיב לָרָעִים וְלַטּוֹבִים, כִּי גָלוּי
וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ אֶנְקָתֵנוּ וְצַעֲרֵנוּ וְשִׂיחֵנוּ עַל אֲשֶׁר אֵין אָנוּ יְכוֹלִים
לְקָרֵב עַצְמֵנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ. וּלְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּךָ בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים, אֲהָהּ עַל
נַפְשֵׁנוּ, אוֹי עָלֵינוּ מְאֹד, אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם: וְעַתָּה תְּעוֹרֵר נָא עָלֵינוּ
רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים וְהַמְרֻבִּים לְגָרֵשׁ וּלְבַעֵר אֶת יִצְרֵנוּ הָרָע
מִקִּרְבֵּנוּ, וְתִגְעַר בּוֹ שֶׁיָּסוּר וְיֵלֵךְ מֵאִתָּנוּ, וְאַל יָסִית אוֹתָנוּ לְהַדִּיחֵנוּ
מֵעֲבוֹדָתֶךָ חָלִילָה. וְאַל יַעֲלֶה בְּלִבֵּנוּ שׁוּם מַחֲשָׁבָה רָעָה חָלִילָה הֵן
בְּהָקִיץ הֵן בַּחֲלוֹם. בִּפְרַט בְּעֵת שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים בִּתְפִלָּה לְפָנֶיךָ, אוֹ
בְּשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ לוֹמְדִים תּוֹרָתֶךָ. וּבְשָׁעָה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹסְקִים בְּמִצְוֹתֶיךָ,
תְּהֵא מַחְשְׁבוֹתֵינוּ זַכָּה צְלוּלָה וּבְרוּרָה וַחֲזָקָה, בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם
כִּרְצוֹנְךָ הַטּוֹב עִמָּנוּ: וּתְעוֹרֵר לְבָבֵנוּ וּלְבַב כָּל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ, וּלְבַב
כָּל הַנִלְוִים אֵלֵינוּ, וּלְבַב כָּל הַחֲפֵצִים בְחֶבְרָתֵנוּ, לְיַחֶדְךָ בֶּאֱמֶת
וּבְאַהֲבָה. לְעָבְדְךָ עֲבוֹדָה הַיְשָׁרָה, הַמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ.
וְתִקְבַּע אֱמוּנָתְךָ בְּלִבֵּנוּ תָמִיד בְּלִי הֶפְסֵק, וּתְהֵא אֱמוּנָתְךָ קְשׁוּרָה
בְּלִבֵּנוּ כְּיָתֵד שֶׁלֹּא תִמּוֹט, וְתַעֲבִיר מֵעָלֵינוּ כָּל הַמְּסָכִים הַמַּבְדִּילִים
בֵּינֵינוּ לְבֵינֶךָ, אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. וְתַצִּילֵנוּ מִכָּל מִּכְשׁוֹל וְטָעוּת, אַל
תַּעַזְבֵנוּ וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ וְאַל תַּכְלִימֵנוּ, וּתְהֵא עִם פִּינוּ בְּעֵת הַטִּיפֵנוּ,
וְעִם יָדֵינוּ בְּעֵת מַעֲבָדֵינוּ, וְעִם לִבֵּנוּ בְּעֵת מַחְשְׁבוֹתֵינוּ: וּתְזַכֵּנוּ,
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שֶׁנְּיַחֵד אֶת לְבָבֵנוּ וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ
וְדִבּוּרֵנוּ וּמַעֲשֵׂינוּ וְכָל תְּנוּעוֹתֵינוּ וְהַרְגָּשׁוֹתֵינוּ, הַיְדוּעוֹת לָנוּ
וְשֶׁאֵינָן יְדוּעוֹת לָנוּ, הַנִּגְלוֹת וְהַנִּסְתָּרוֹת, שֶׁיְּהֵא הַכֹּל מְיוּחָד אֵלֶיךָ
בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים בְּלִי שׁוּם מַחֲשֶׁבֶת פְּסוּל חָלִילָה, וְטַהֵר לִבֵּנוּ
וְקַדְּשֵׁנוּ, וּזְרֹק עָלֵינוּ מַיִם טְהוֹרִים וְטַהֲרֵנוּ בְּאַהֲבָתְךָ וּבְחֶמְלָתְךָ,
וְתִטַּע אַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתְךָ בְּלִבֵּנוּ תָּמִיד בְּלִי הֶפְסֵק, בְּכָל עֵת וּבְכָל
זְמַן וּבְכָל מָקוֹם, בְּלֶכְתֵּנוּ וּבְשִׁבְתֵּנוּ וּבְשָׁכְבֵּנוּ וּבְקוּמֵנוּ תִּבְעַר תָּמִיד
רוּחַ קָדְשְׁךָ בְּקִרְבֵּנוּ. וְנִשְׁעָנִים תָּמִיד בְּךָ וּבִגְדֻלָּתְךָ וּבְאַהֲבָתְךָ
וּבְיִרְאָתְךָ, וּבְתוֹרָתְךָ שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה, הַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר,
וּבְמִצְוֹתֶיךָ, הַכֹּל לְיַחֵד שִׁמְךָ הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא: וְתִשְׁמְרֵנוּ מִן הַפְּנִיּוֹת
וְהַגֵּאוּת וּמִן הַכַּעַס וְהַקַּפְּדָנוּת וְהָעַצְבוּת וְהָרְכִילוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת
רָעוֹת, וּמִכָּל דָּבָר הַמַּפְסִיד עֲבוֹדָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה וְהַטְּהוֹרָה הַחֲבִיבָה
עָלֵינוּ, וְתַשְׁפִּיעַ רוּחַ קָדְשְׁךָ עָלֵינוּ, שֶׁנִּהְיֶה דְבֵקִים בָּךְ וְשֶׁנִּשְׁתּוֹקֵק
תָּמִיד אֵלֶיךָ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וּמִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה תַּעֲלֵנוּ, שֶׁנִּזְכֶּה לָבוֹא
לְמַעֲלַת אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּזְכוּתָם יַעֲמֹד
לָנוּ שֶׁתִּשְׁמַע בְּקוֹל תְּפִלָּתֵנוּ שֶׁנִּהְיֶה תָּמִיד נֶעֱנִים בְּעֵת שֶׁנִּתְפַּלֵּל
אֵלֶיךָ עָלֵינוּ אוֹ עַל שׁוּם אֶחָד מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, עַל יָחִיד אוֹ עַל
רַבִּים, וְתִשְׂמַח וְתִתְפָּאֵר בָּנוּ, וְנַעֲשֶׂה פְּרִי לְמַעְלָה וְשֹׁרֶשׁ לְמַטָּה,
וְאַל תִּזְכֹּר לָנוּ חַטֹּאתֵינוּ וּבִפְרָט חַטֹּאת נְעוּרֵינוּ, כְּמַאֲמַר דָּוִד
הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: חַטֹּאת נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר, וְתַהֲפֹךְ
עֲוֹנוֹתֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ לִזְכוּת, וְתַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ מֵעוֹלָם הַתְּשׁוּבָה תָּמִיד
הִרְהוּר לָשׁוּב אֵלֶיךָ בְּלֵב שָׁלֵם. וּלְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר פָּגַמְנוּ בִּשְׁמוֹתֶיךָ
הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים: וְתַצִּילֵנוּ מִקִּנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ וְלֹא יַעֲלֶה
קִנְאַת אָדָם עַל לִבֵּנוּ וְלֹא קִנְאָתֵנוּ עַל אֲחֵרִים, אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ,
שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד
אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה
מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה: וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר
גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכֹּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ, וְזֶה עִקַּר כַּוָּנָתֵנוּ;
וְאִם אֵין לָנוּ שֵׂכֶל לְכַוֵּן אֶת לְבָבֵנוּ אֵלֶיךָ, אַתָּה תְלַמְּדֵנוּ אֲשֶׁר נֵדַע
בֶּאֱמֶת כַּוָּנַת רְצוֹנְךָ הַטּוֹב, וְעַל כָּל זֹאת מִתְחַנְּנִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ
אֵל מָלֵא רַחֲמִים שֶׁתְּקַבֵּל אֶת תְּפִלָּתֵנוּ בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן, אָמֵן כֵּן
יְהִי רָצוֹן:
----------------------------------------------------------------------
ניתן לאומרה בכול עת.
נא לשמור על קדושת התפילה (טעון גניזה).
ה'צעטיל קטן' - מרבי אלימלך מליזענסק זצוק'ל זיע'א:
אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:
א . בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה, ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על
מיטתו ואינו יכול לישון- יהיה מהרהר במצות עשה זו של 'ונקדשתי בתוך בני ישראל',
וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו, כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא
בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו לאש על קידוש השם יתברך,
ומחשבה טובה- הקב'ה מצרפה למעשה. ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל, רק מקיים מצות
עשה דאורייתא.
ב . בפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של שמונה עשרה יהרהר כנ'ל, ועוד
יכוון: אם יענו אותו כל אומות העולם בכל עינויים קשים ויפשטו עורו מבשרו להכחיש,
חס ושלום, ביחודו- יסבול כל היסורים, ולא יודה להם, חס ושלום. ויצייר בדעתו
ומחשבתו, כאלו עושין לו כנ'ל, ובזה יצא ידי חיוב קריאת שמע ותפלה כדין.
ג . גם בשעת אכילה וזווג יכוון כנ'ל; וכשיתחיל להרגיש תענוג גשמי, יצייר במחשבתו
כנ'ל, ותיכף ומיד יאמר בפיו ובלבבו שיותר היה לו תענוג ושמחה בעשיית מצות עשה של
'ונקדשתי' באופן הנ'ל מהרגשת תענוג גשמי הזה, שהוא מהצרעת משכא דחויא, וכך
יאמר: וראיה לדבר שיותר היה לו תענוג ושמחה בעשיית מצות עשה של 'ונקדשתי'
באופן הנ'ל, שאפילו היו חוטפין אותו רוצחים באמצע אכילה וזווג לעשות לו העינויים
קשים- הייתי משמח את עצמי על קידוש השם יתברך יותר מתענוג גשמי הזה. אך יזהר,
שיהיה דובר אמת בלבבו, ושיהיה אז, בשעת מעשה, תקוע על לוח לבו בתוכיות ובפנימיות
הלב באמת גמור, ולא ישטה את עצמו להיות כגונב דעת עליונה חס ושלום.
ד . בכל הדברים שבעולם- הן בתורה, הן בתפלה, הן במצות מעשיות- ירגיל את עצמו
לומר בזה הלשון: הריני עושה זאת לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לעשות נחת רוח
להבורא, יתברך שמו, וירגיל את עצמו לומר זאת בתוכיות ופנימיות הלב, ובהמשך הזמן
ירגיש הארה גדולה באמירה זו.
ה . כשיתחיל להתעורר בו מדה רעה, חס ושלום, ממידות רעות שהוא רגיל בהם, כגון
עקשנות ובושת של גאווה ועצלות ובטלה המביאה לידי שעמום וכיוצא בהם- יאמר תיכף
ומיד בזה הלשון ובכל כוחו: הַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי, הָאֱמֹרִי, הַפְּרִיזִי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, וְהַגִרְגָשִי-
וינצל. וירגיל את עצמו לצמצם ראייתו שלא להסתכל חוץ לארבע אמות אפילו בהיותו
בביתו, ובפרט בבית הכנסת ובחדר שלומד. בדרך הילוכו בחוץ ובהזדמן לפניו אישה-
אפילו אשתו ובניו הקטנים וכיוצא יצייר לפני עיניו השם י-ה-ו-ה
ו . כשיבוא לו, חס ושלום, מחשבה רעה מניאוף, יאמר כמה פעמים: 'ונשמרת מכל דבר
רע' ויהרהר אז בדרשות חז'ל שדרשו עליו, שלא יהרהר אדם ביום, ויבוא לידי קרי
בלילה, ולא יניח, חס ושלום, לשהות המחשבה רעה במוחו, שלא לטמאות שׂכל העליון, חס
ושלום.
ז . כשיבוא, חס ושלום, לידו בהזדמנות כנגדו הסתכלות רעה, חס ושלום, כגון בהמה וחיה
או עוף שנזקקין זה לזה, או טפח מגולה באשה במקום ערווה או בצורת אשתו נדה וכיוצא
בהן- יאמר תיכף ומיד הפסוק: 'ולא תתורו אחרי לבבכם' ולא יטמא את שׂכלו, חס
ושלום.
ח . ירגיל את עצמו שלא יתחיל לדבר לשום אדם זולת לצורך גדול ההכרח לו, ואף ההכרח
ידבר בדברים קצרים מאוד, מנופה בשלוש עשרה נפה, שלא יהיה בדיבורו שום שקר, חס
ושלום, ושום חנופה ושום לשון הרע ורכילות, ושום הלבנת פנים, ולא שום הראות מעשיו
לבני אדם, וירגיל את עצמו בכלל שאמרו חז'ל: למוד לשונך לומר איני יודע. כשמדברין
אליו בני אדם, אשר אין נזהרים מלדבר דברים בטלים, ישמיט את עצמו מהם בכל כוחו
ובכל מיני תחבולות, וכשלא אפשר לו להשמט מהם בשום אופן- על כל פנים יקצר מאוד
מאוד בזה שמוכרח להשיב להם.
ט . ירגיל את עצמו תיכף ומיד כשיתעורר משנתו, יאמר: מודה אני לפניך מלך חי וקים
שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. ויאמר אפילו בלשון אשכנז בלב שמח, ברוך אל
עליון, אשר נתן לי מצות ציצית אלה, אשר אני מסובב בהן, ומצות נטילת ידיים שחרית
להעביר רוח רעה והקליפה הקשה מעל שתי ידיים שלי. ויראה, שיהיה לבו מלא שמחה
באמורו כנ'ל, ויקבל עליו הגדר של מיעוט הדיבור, כנזכר לעיל סימן ח.
י . יזהר מאוד בהתמדת הלימוד שעורין כסדרן תיכף ומיד אחר קומו משנתו, ואחר אומרו
'תיקון חצות' וה'צעטיל קטן', לא יזוז מהספר שלומד בו אפילו שעה אחת. בכל פעם שיישב
את עצמו ללמוד ואחר שיאמר 'תפלת השב', המתחילה 'אנא השם' וכו' ותפלת התלמוד
תורה בשערי ציון, המתחילה 'הנני רוצה ללמוד'- יראה בכל כוחו שלא לעשות שום הפסק
אפילו במחשבה אחרת זולת מחשבת הלימוד ומחשבת ה'צעטיל קטן' שהוא לפני עיניו, כי
המאור שבה יחזירנו למוטב.
יא . ירגיל את עצמו להתפלל בכל כוחו ובקול המעורר הכוונה להדבק המחשבה לדיבור,
ופניו אל הכותל, בתוך סידור התפלה בבוקר ובערב, ולא יסתכל לצדדין מתחלת התפלה עד
סופה, ובחזרת השליח ציבור השמונה עשרה יעיין בסידור לענות אמן בכל כוחו על כל
ברכה וברכה, ובשעת קריאת התורה להטות אוזנו על כל דיבור ודיבור מהקורא כקורא את
המגילה, ולעשות עצמו כאלם בבית הכנסת אפילו קודם התפלה ואחריה עד הליכתו לביתו.
יב . יצייר במחשבתו תמיד, ובפרט בשעת קריאת ה'צעטיל קטן' הזה, כאלו איש אחד עומד
סמוך לו ומעורר אותו בקול רעש גדול לקיים כל הנהגות אלו, ואל יפיל שום דבר ארצה,
אפילו נקודה קטנה; וכשירגיל עצמו כך, אזי במשך הזמן יבא עליו התעוררות גדול מצד
נשמתו, רשפי אש שלהבת יה.
יג . לספר בכל פעם לפני המורה לו דרך השם, ואפילו לפני חבר נאמן, כל המחשבות
והרהורים רעים, אשר הם נגד תורתנו הקדושה, אשר היצר הרע מעלה אותן על מוחו
ולבו- הן בשעת תורה ותפלה, הן בשכבו על מיטתו, והן באמצע היום- ולא יעלים שום דבר
מחמת הבושה, ונמצא על ידי סיפור הדברים, שמוציא מכח אל הפועל, משבר את כח היצר
הרע, שלא יוכל להתגבר עליו כל כך בפעם אחרת, חוץ מעצה הטובה, אשר יוכל לקבל
מחברו, שהוא דרך השם והוא סגולה נפלאה.
יד . יזהר מאוד ומאוד לחזור לפעמים בכל מעת לעת זה ה'צעטיל קטן', ויפרש כל תיבה
ותיבה בלשון אשכנז. וזה יהיה לו חוק ולא יעבור מללמוד קודם הזיווג פרק ט'ז בספר
ראשית חכמה שער הקדושה, והנהגות האר'י ז'ל, ואם ישאר לו פנאי, ילמד גם פרק י'ז
מ'ראשית חכמה' הנ'ל, וזה יהיה לו חוק ולא יעבור.
טו. קודם נטילת ידיים לאכילה יאמר 'תפלת השב' של רבנו יונה ז'ל ואחר אכילת המוציא
יאמר בזה הלשון: לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, אין אני אוכל להנאת גופי, חס
ושלום, רק שיהיה גופי בריא וחזק לעבודתו, יתברך שמו. ואל יעכב שום חטא ועון והרהור
רע ותענוג גשמי את היחוד קודשא בריך הוא על ידי ניצוצות קדושות של האכילה והשתיה
הזה. ויכוון, כשהוא אוכל דבר מה או שותה דבר מה, שהטעם שהוא מרגיש בפיו בשעת
לעיסה ובשעת גמיעה, היא פנימיות הקדושה וניצוצות הקדושה, השורה במאכל או במשקה
ההוא, ועל ידי האכילה והטחינה בשינים והאצטומכא נברר הפנימיות מהמאכל, שלא יעשה
מותר להשפיע לחיצונים, ואז נפשו נהנית מהפנימיות, והפסולת נעשה מותרות ונדחה אל
החיצונים. ויקבל אז במחשבתו, שתיכף ומיד כשירגיש שיצטרך לנקביו, לא ישהה את
הפסולת בקרבו לטמא, חס ושלום, את מוחו ולשקץ את נפשו להשהות את הצואה והשתן
בקרבו אפילו רגע אחד. וגם יצייר לפניו בשעת אכילה האותיות מאכל בכתב אשורית,
ויהרהר שעולה תשעים ואחד -כמנין 'הויה' בשילוב 'אדני': יאהדונהי.
טז . האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע; לכן יזרז את עצמו לתקן מידותיו בשנת
שמונה עשרה דוקא, כמו שאבאר, כגון: מי שנולד בטבע של עקשנות, ישבר את טבעו
ארבעים יום רצופים לעשות דוקא להפך ממה שיעלה במחשבתו. וכן מי שבטבע עצל,
ירגיל את עצמו ארבעים יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות- הן בהולך לשכוב על מיטתו,
הן לקום בבוקר ממשכבו, הן בזריזות לבישת בגדים ונטילת ידיים ולנקות את גופו ולילך
בזריזות לבית הכנסת תיכף אחר קומו מהספר וכיוצא בהן. וכן מי שטבעו ביישן מהחלק
של בושה רעה, ירגיל את עצמו ארבעים יום להתפלל דוקא בקול רם וכח תנועת אבריו,
ולקיים 'כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה' ולברך על התורה בקול רם, עד שיעזרהו מן השמים להסיר
הבושה הרעה ממנו. וכן מי שאמרי פיו אינם עולים יפה ומסודר מחמת הרגל טבעו וכלי
הדיבור שלו- ירגיל את עצמו ארבעים יום להטות אזנו לדיבורים היוצאים מאליו, הן במילי
דעלמא והן במילי דשמיא, הן בשעת הלימוד, כי הרגל של כל דבר נעשה שלטון. וכן מי
שטבעו אינו מתמיד בלימודו- ירגיל את עצמו גם כן ארבעים יום וילמד יותר מהרגל שלו,
ויסתכל בכל פעם קודם הלימוד ב'צעטיל קטן' שלי ומשם ואילך מן השמים יעזרוהו להיות
מוסיף והולך בשבירת מדות הרעות עד תומם.
יז . בכל עת שהוא פנוי מהתורה ומהתפלה, ילמד את עצמו בעל פה דברים הצריכים לו,
כגון 'תיקון רחל' ו'תיקון לאה' ו'תפלת השב' ו'ברכת הלבנה' ו'בריך שמיה' ו'על הכל'
ו'מודים דרבנן', ויהרהר במצות עשה של 'ונקדשתי' וכו' ככתוב לעיל. כל זה מצאתי בכתב
יד.
ניתן לראות את הספר באתר היברובוקס.
נא לשמור על קדושת המאמר (טעון גניזה).
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
