'חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום' (משנה יומא ג,ג). 'תניא אמר ר' יהודה: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום? ת"ל "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד ורחץ בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ויצא ועשה", הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. אמר רבי: מנין לחמש טבילות ועשרה קידושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום? שנאמר (ויקרא טז, ד) "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם", הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה, ואומר "בגדי קדש הם" הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה. וחמש עבודות הן: תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת היום בבגדי לבן, אילו ואיל העם בבגדי זהב, כף ומחתה בבגדי לבן, תמיד של בין הערבים בבגדי זהב. ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קידושין? ת"ל "ופשט ורחץ ורחץ ולבש"' וכו' (יומא לב,א). בשורש יוה"כ יש עניין של קבלת התורה – שמשה הוריד את הלוחות ביוה”כ, שבזה יש יסוד לכפרה: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב). 'שניתנו בו לוחות אחרונות – שבי"ז בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות, ובי"ח טחן את העגל ודן את הפושעים, ועלה למרום נשתהה שם שמונים יום … יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי. כך שמעתי' (רש"י). לכן נראה שבמעשי הכה"ג ביוה"כ יש רמז לכך, לכן טובל חמש פעמים כנגד חמשת חומשי התורה, ונוטל ידיים ורגלים עשר פעמים כנגד עשרת הדברות שבלוחות. הטבילה היא בין שתי הנטילות, כך שכעין החמש הם בתוך העשרה, כרמז לכך שהתורה כולה בתוך עשרת הדברות: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש" כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה, הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' (יר' שקלים ו,א) [גם הדימוי הוא בים – במים (שכנראה היסוד של זה הוא בשל שהתורה נמשלה למים [ב”ק פב,א]), שכך גם הכה”ג טובל ומקדש במים]. לכן גם נראה שהכה”ג מזכיר עשר פעמים את שם ה': 'תנו רבנן: עשר פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום, ג' בוידוי ראשון, ושלשה בוידוי שני, ושלשה בשעיר המשתלח, ואחד בגורלות' (יומא לט,ב), כנגד עשרת הדברות שהתורה היא גילוי שם ה' בעולם; וזה נעשה ע"י ג' פעמים ב-ג' וידויים, כביטוי חזק למספר שלוש, כרמז לכך שמשה עלה לסיני שלוש פעמים ובסוף ביוה"כ נקבע גילוי למחילה על חטא העגל, שזה בי' תשרי, ולכן העשירי מתגלה בגורלות של יוה"כ, שהשעיר לעזאזל ביוה"כ לוקח עליו את החטאים ומכפר לנו, שכך התגלה בעשירי – ביוה”כ מחילה לחטא העגל; וזה נעשה עם הורדת הלוחות, ולכן יש גילוי של שני שעירים כעין רמז לשני לוחות הברית (וכן שירדו הלוחות השניים ב-י' תשרי, ביוה”כ). לכן נראה שהלימוד לקידושים וטבילות נלמד מפס' שמדברים על החלפת הבגדים בעבודות השונות, כרמז שיש חמשה ספרים בחומשי התורה (שכל אחד כעין עניין בעצמו ולכן מחולק כספר לעצמו, כעין עבודה אחרת, וכולם ביחד משלימים את התורה – את עבודת ה', כעין כל העבודות ביוה"כ שיחד הם משלימים את עבודת יוה”כ), והתורה זה כעין בגד שמכסה את שמות ה' הנמצאים בתורה. כפרת יוה"כ קשורה גם לברית המילה של אברהם: 'אתיא "עצם" מ"עצם" מיום הכפורים, מה להלן (ויקרא כג, כח): "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא", שביום הכפורים נמול אברהם, ובכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו, ומכפר על כל עונותינו, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם"' (פרקי דר"א, כט). נראה שזה נרמז בעשרה קידושים כרמז שברית המילה היה אחד הניסיונות שבעשרת הניסיונות של אברהם; וחמש טבילות כנגד הוספת האות ה' לשמו, שזה קשור לברית המילה: “אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" וגו' (בראשית יז,ד-ה [שע”י הברית נאמר לו שיהיה אב המון גויים, וזה הסיבה שלכן התווסף לשמו האות ה' כדי לומר שהוא אב המון גויים]). גם נראה שלכן היה גילוי של זיווגים ביוה"כ: 'אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו ... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך' וכו' (משנה תענית ד,ח). שבפשטות זה משום שקבלת הלוחות נחשב כעין חתונה, כמו שמביאה המשנה בסוף: 'וכן הוא אומר: (שיר השירים ג) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו”. ביום חתונתו, זו מתן תורה' וכו'. 'זה מתן תורה – יוה"כ שבו נתנו לוחות אחרונות' (ברטנורא). (וראה הסבר אחר ובהרחבה של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'מועדי ישראל', 'יוה"כ בתקופת ביהמק"ד'). אולם גם נראה שיש בכך רמז שמתגלה ביוה"כ כפרה לעגל, שבו חטאו בעריות ("ויקמו לצחק" [שמות לב,ו]. '"לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי"' וכו' [רש"י]), ולכן אז יש פרץ של קדושת המשפחה בטהרתה. כמו כן, זה גם כנגד מילת אברהם, שבכך שמל התייחד להיות אב לבנ"י (ולא כשאר גויי הארץ) [וכן בעקבות מילתו יוולד יצחק שדרכו ימשך בנ”י], ולכן כנגד זה יש גילוי בהקמת משפחה, בה ממשיכים את הדורות ומגדילים את עם ישראל.