"וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִיא, וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר חִילָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב"

(דברים כט, כא-כב)

בפרשת השבוע, ניצבים, מתואר טקס הברית שערך משה רבינו לעם ישראל טרם כניסתו לארץ ישראל. בטקס זה מנבא משה בנאומו את התהליך הצפוי מראש של התבססות בארץ, שלאחריה עקב חטאי העם תבוא גלות ארוכה, ובתארו את מצבה העתידי של הארץ בשנות הגלות הארוכות, מתאר משה שממה וחורבן מוחלט: "גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב".

ובהמשך מתאר משה רבינו את סיומה של הגלות הארוכה ומנבא את שיבת העם לארצו בחסד וברחמים (דברים ל, ב-ה): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ... וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם, יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ"

בשנת תרכ"ז (1867) - בדיוק מאה שנים לפני מלחמת ששת הימים - ביקר בארץ ישראל הסופר האמריקני מארק טוויין, וכפי שניבא משה רבינו, שבתקופות שבהן לא ישב עם ישראל בארצו - "הַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה" - יראה את הארץ כשהיא - "גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב", ובדיוק מפליא כתב כך - הנוכרי - מארק טוויין, בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" את רשמיו מביקורו בארץ ישראל:

"נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב... עזובה, שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה תפארת חיים ומעש. הגענו בשלום להר התבור, כל הדרך כולה לא ראינו נפש חיה, בשום מקום כמעט לא היה לא עץ ולא שיח... ארץ ישראל יושבת בשק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה שהובישה את שדותיה, ואסרה תעצומות כוחה באזיקים, ארץ ישראל שוממה וחסרת חמדה, ארץ ישראל שוב אינה שייכת לעולם המעשה הזה".

תיאור זה תואם במדויק את נבואתו של משה רבינו, אך כאן לא מסתיימת נבואתו של משה רבינו. כידוע שנים ספורות לאחר ביקורו של מארק טוויין, החלה העלייה הראשונה של תנועת חובבי ציון, ועם ישראל החל לשוב לארצו, ומה שלא הצליחו אומות העולם לעשות, הצליח עם ישראל לעשות - להפריח את השממה, בנה ישובים וערים ופיתח חקלאות מודרנית, ובכך התקיים המשך נבואתו של משה: "וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה...  וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ".

בכל שנות הגלות ארץ ישראל שומרת לנו אמונים. על הפסוק מפרשת "בחוקותי" המתאר את הגלות שנגזרת על עם ישראל ועל השממה שנגזרת על ארץ ישראל (ויקרא כו, לא-לב): "וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה... וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ", הרמב"ן מעיר שפסוק זה אינו קללה אלא בשורה טובה:

"מה שאמר בכאן (בפסוק לב): 'וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם' - היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו... כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

כאשר אין יהודים בארץ ישראל, גם ארץ ישראל מרגישה שוממה וריקה. ארץ ישראל שומרת אמונים לעם ישראל ואיננה נותנת פירותיה לאף אומה מלבדנו. דבר זה, כפי שאומר הרמב"ן, היא בשורה טובה. אך לא רק בשורה טובה יש כאן, אלא, כלשון הרמב"ן - "גם זו ראיה גדולה והבטחה לנו" - הרי זה דבר מדהים, שאין לו הסבר ריאלי בלי להבין את עומק הקשר הרוחני בין ארץ ישראל לעם ישראל - איך ייתכן שארץ ישראל שבעבר הייתה מיושבת ופורחת, לפתע אומות העולם לא מצליחות ליישב אותה? איך הפכה ארץ פורחת כזו לארץ שוממה ומלאה ביצות ומחלות?

האם אנחנו מסוגלים לדמיין לעצמנו, היום, את אזור הר התבור ללא עץ וללא שיח? הרי הכל פורח ומלבלב!

גם מארק טוויין הרגיש שמדובר פה בקללה מיוחדת, "כישוף" (כלשונו) שמביא קללה אל ארץ ישראל. אך אנו יודעים שדווקא השממה הזו איננה קללה אלא ברכה - שממה זו היא הראיה והעדות לכך שארץ ישראל שייכת דווקא לעם ישראל, והמציאות של גלות, שבה עם ישראל אינו בארצו, היא מציאות מעוותת ושקרית.

והנה, לאחר אלפיים שנות גלות, שבנו לציון ולירושלים, וזיכה אותנו הקב"ה להפריח את השממה, לייבש את הביצות, לבנות ולנטוע. ונתקיימו בנו דברי הגמרא (מסכת סנהדרין דף צח עמוד א): "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּישְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא' ".

עם ישראל חוזרים לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, ובכך שוב מתקיימת נבואתו של משה רבינו.

וכפי שנבואות משה רבינו ליציאה לגלות, שממת הארץ וחזרת עם ישראל לארצו - התקיימו, כך עתה מוטל על כתפינו להשלים את המשך נבואת משה רבינו: "וּמָל ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ, וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ" - ולהשקיע את מיטב כוחותינו בשלב הבא: העמקה והתבוננות בערכי היהדות, בהליכותיה ובמגמותיה.

הרב שמואל רבינוביץ, מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"

הרב אלעזר אהרנסון, מהאתר: ישיבת ההסדר חולון - https://www.yholon.co.il