כתוב בליקוטי מוהר"ן (קע"ג), שהנפש והאמונה הם בחינה אחת, ונמצא ששלמות ובריאות נפשו של האדם הם פועל יוצא משלמות האמונה שלו, ומובן שכל בעיה בנפש היא בעיה באמונה. כל בלבול בנפש הוא בלבול באמונה. כל קלקול בנפש הוא קלקול באמונה. כל חולשה בנפש היא חולשה באמונה. וכן על זו הדרך, כי כל סוגי מחלות הנפש - כולן שורשן בפגם האמונה. וכל חולה נפש אם ישכיל ללמוד על אמונה ולהתפלל לחיות על פי אמונה, הוא יתרפא ממחלתו, וככל שיזכה לתקן את האמונה – כך יזכה לתקן גם את נפשו, כי האמונה והנפש הם דבר אחד כאמור.

 

לכל אדם – גם אם הוא נחשב בחברה ל'נורמלי' – יש בעיות בנפש: עצבות, פחדים, חרדות, חוסר סיפוק נפשי, שעמום, חולשה בנפש, מצבי רוח, דאגות, עצבים, כעס ועוד, ואם יעבוד על האמונה יתרפא כליל מכל הבעיות הנפשיות הללו.

 

לדוגמא, רבים הם הסובלים מחרדות, כגון: מפחדים מבני אדם, ממס הכנסה, מתאונות, ממחבלים וכדומה. יש שמתמלאים בחרדה על כל כאב קל שמרגישים, ומתחילים לדמיין לעצמם שהם חולים במחלה קשה. כל אלו הפחדים שורשם בחוסר אמונה, ובפרט בחוסר אמונה שהכל לטובה. כי אדם שיש לו אמונה אינו מפחד מכלום, שהרי מאמין הוא שהכל לטובה, וגם מה שיהיה בעתיד הכל לטובה, אם כן מה יש לפחד? וכי ראיתם פעם אדם שמחכה לו מתנה טובה והוא מודאג מכך?

 

התרופה הטובה ביותר למחלת החרדה היא לעשות בכל יום שעה התבודדות. כי על פי האמונה, כל דבר שקורה לאדם הוא על פי דין ומשפט של מעלה ואין שום טבע וחוקיות, וכן הכל לטובה, לכן אדם שעושה בכל יום תשובה לא צריך לפחד שיקרה לו משהו רע, כי מדוע שהשם יעניש אותו מאחר ועושה תשובה בכל יום? וגם אם יקרה לו איזה דבר זה רק לטובה כדי לעוררו לתשובה.

 

לכן אדם שיעשה בכל יום שעה התבודדות בודאי יסורו ממנו כל הפחדים, הן מחמת בטחונו בבורא עולם שלא יענישו בחינם, והן מחמת שהפחדים עצמם נשלחים מלמעלה על מנת לעורר את האדם לתשובה, וממילא כאשר הוא עושה תשובה אין צורך לשלוח לו שום פחדים ושום יסורים.

 

עוד מובא בשיחות הר"ן (ס"ז): מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וּמְצַיֵּת לְדִבְרֵי חֲכָמִים אֲמִתִּיִּים הוּא יָכוֹל לְהִשְׁתַּגֵּעַ. כִּי עִקַּר שִׁגָּעוֹן שֶׁל כָּל הַמְשֻׁגָּעִים הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁהוּא אֵינוֹ מְצַיֵּת וְשׁוֹמֵעַ לְדִבְרֵי הַבַּעֲלֵי שֵׂכֶל. כִּי הַמְשֻׁגָּע אִם הָיָה שׁוֹמֵעַ וְצַיָּת לְדִבְרֵי אֲחֵרִים שֶׁהֵם הַבַּעֲלֵי שֵׂכֶל בְּוַדַּאי לא הָיָה מְשֻׁגָּע כְּלָל, כִּי אַף-עַל- פִּי שֶׁלְּפִי רוּחַ שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן שֶׁלּוֹ נִדְמֶה לוֹ בְּבֵרוּר גָּמוּר שֶׁהוּא צָרִיךְ לֵילֵךְ קָרוּעַ וּלְהִתְגַּלְגֵּל בָּאַשְׁפָּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִדַּרְכֵי הַשְּׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן, אַף-עַל-פִּי-כֵן מֵאַחַר שֶׁהַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ אוֹמֵר לוֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן אִם הָיָה מְבַטֵּל דַּעְתּוֹ נֶגֶד דַּעַת הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה בְּוַדַּאי הָיָה מִתְבַּטֵּל כָּל הַשִּׁגָּעוֹן שֶׁלּוֹ. נִמְצָא שֶׁעִקַּר הַשִּׁגָּעוֹן הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִשְׁמעַ וּלְצַיֵּת לְדִבְרֵי חֲכָמִים וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב:

 

נמצא, שצריך כל אחד לציית לבעל השכל שיודע את השכל של האמונה בשלמות, וללמוד דבריו היטב ולהתפלל לקיימם, ואז בודאי יהיה בריא בנפשו. ובעיקר צריך הוא לציית ולהאמין שהשם משגיח עליו, ואוהב אותו, והכל לטובה – אין שום רע בעולם! ואין הקדוש-ברוך-הוא בא עמו בטרוניה, והוא לא מצפה ממנו שיעשה תשובה ביום אחד, אלא ילך לאט לאט ויתקדם בקצב שהוא מסוגל. לאמיתו של דבר, כל התורה, ובפרט העצות של הצדיק, הם המדריך לשכל של האמונה ולכן הן סגולה לרפואת הנפש, כמובא (קצור ליקוטי מוהר"ן א):

 

"הַיֵּצֶר הָרָע הוּא רוֹצֶה לַעֲשׂת אֶת הָאָדָם מְשֻׁגָּע מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי בַּעַל עֲבֵרָה הוּא מְשֻׁגָּע. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אֵין אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְנָס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת'.

 

אַךְ אֵיךְ יָבוֹא לְהָאָדָם וְיַעֲשֶׂנּוּ פִּתְאם מְשֻׁגָּע חַס וְשָׁלוֹם? עַל כֵּן דֶּרֶךְ הַיֵּצֶר הָרָע לְהִתְלַבֵּשׁ תְּחִלָּה בְּמִצְווֹת וּמַטְעֶה אֶת הָאָדָם כְּאִלּוּ מְסִיתוֹ לַעֲשׂת מִצְוָה וְאַחַר-כָּךְ הוּא מַטְעֵהוּ וּמְסִיתוֹ עוֹד יוֹתֵר, עַד שֶׁבָּא לַעֲבֵרוֹת גְּמוּרוֹת בְּזָדוֹן חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶה מַמָּשׁ כְּמוֹ בְּחִינַת הַשִּׁגָּעוֹן שֶׁל הַמְשֻׁגָּע שֶׁנִּתְבַּלְבֵּל וְנִטְרָף דַּעְתּוֹ עַד שֶׁאוֹמֵר לָרַע טוֹב וְכוּ' אַךְ אַף-עַל-פִּי-כֵן עֲדַיִן יֵשׁ בּוֹ אֵיזֶה נִיצוֹצֵי הַשֵׂכֶל וְהַדַּעַת מַה שֶּׁאֲפִלּוּ לְפִי שְׁטוּת וְחֶסְרוֹן דַּעְתּוֹ הוּא מֵבִין וְיוֹדֵעַ גַּם כֵּן שֶׁאֵין לַעֲשׂת דְּבָרִים כָּאֵלּוּ, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם עַד שֶׁמֵּחֲמַת זֶה צְרִיכִים שְׁתֵּי תַּחְבּוּלוֹת לִרְפוּאַת הַמְשֻׁגָּעִים, הַיְנוּ לְהַכּוֹתָם בִּכְדֵי לְהַכְנִיעַ רִשְׁעַת זְדוֹנָם שֶׁלּא יִהְיֶה נוּחָה לָהֶם עַל כָּל פָּנִים בְּשִׁגְיוֹנוּתָם וְלא יַעֲשּׂוּ עַל כָּל פָּנִים הַדְּבָרִים שֶׁהֵם בְּעַצְמָם מְבִינִים גַּם כֵּן שֶׁהֵם שִׁגָּעוֹן וּשְׁטוּת.

 

וְגַם צְרִיכִין לָשּׂם עֲלֵיהֶם שֵׁמוֹת וּקְמֵיעוֹת בִּכְדֵי לְגָרֵשׁ מֵהֶם הָרוּחַ רָעָה שֶׁמְּבַלְבֵּל וּמַטְרִיף דַּעְתָּם חַס וְשָׁלוֹם עַד שֶׁמְּהַפְּכִין אָרְחוֹת ישֶׁר וְאוֹמְרִים לָרַע טוֹב וְכוּ'. וּכְמוֹ כֵן לְעִנְיַן רְפוּאַת הָאָדָם מִשִּׁגְעוֹנֵי הַיֵּצֶר הָרָע הוּא צָרִיךְ גַּם כֵּן לִשְׁתֵּי בְּחִינוֹת הַנַּ"ל. הַיְנוּ לְהַכְנִיעַ תְּחִלָּה רִשְׁעָתוֹ וּזְדוֹנוֹ שֶׁלּא יַעֲשֶׂה עַל כָּל פָּנִים מַה שֶּׁהוּא בְּעַצְמוֹ מֵבִין וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא רַע וַעֲבֵרָה גְּמוּרָה חַס וְשָׁלוֹם, וְגַם צְרִיכִין עוֹד לְגָרֵשׁ מִמֶּנּוּ הָרוּחַ רָעָה רוּחַ שְׁטוּת שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמִצְווֹת וּמַטְעֶה אוֹתוֹ כְּאִלּוּ מְסִיתוֹ לַעֲשׂת מִצְוָה כַּנַּ"ל. וְכָל זֶה זוֹכִין בִּשְׁלֵמוּת רַק עַל-יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁכְּלוּלָה מִשְּׁתֵּי מִינֵי תַּחְבּוּלוֹת הַנַּ"ל".

 

גם חומרות ודקדוקים בעשיית המצוות הן שגעון, ולכן אין לאדם לדקדק על עצמו יותר מדי אם יוצא ידי חובת המצוה או לא, רק יעשה את שלו בתמימות ופשיטות כפי יכולתו כי "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", ואלה המדקדקים על עצמם ונכנסים לחומרות ומרות שחורות הוא מחמת גאוה, שחושבים שהם יכולים לעשות את המצוות בשלמות, ואם היתה להם נקודת אמת היו שמחים במה שהם יכולים לעשות בלי להכנס בחומרות יתרות, כמובא (לקוטי מוהר"ן תנינא מד):

 

"וְזֶה כְּלָל גָּדוֹל וִיסוֹד וְעִקָּר בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם- לִהְיוֹת תָּם וְיָשָׁר וְכוּ', לַעֲבד אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְמִימוּת, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת כְּלָל כְּלָל לא. גַּם מֵחָכְמוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק מְאד כִּי כָל אֵלּוּ הַחָכְמוֹת שֶׁל הָעוֹלָם, שֶׁיֵּשׁ לְהַנִּכְנָסִין וּמַתְחִילִין קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֵינָם חָכְמוֹת כְּלָל, וְהֵם רַק דִּמְיוֹנוֹת וּשְׁטוּתִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים וְאֵלּוּ הַחָכְמוֹת מַפִּילִין מְאד אֶת הָאָדָם מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, דְּהַיְנוּ מַה שֶׁחוֹשֵׁב וְחוֹקֵר וּמְדַקְדֵּק בְּיוֹתֵר, אִם הוּא יוֹצֵא כָּרָאוּי בַּמֶּה שֶׁעוֹשֶׂה, כִּי בָּשָׂר-וָדָם אִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּשְׁלֵמוּת, 'וְאֵין הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא' וְכוּ' (עֲבוֹדָה-זָרָה ג, וְלא נִתְּנָה תּוֹרָה לְמַלְאֲכֵי-הַשָּׁרֵת' (קִדּוּשִׁין נד) וְעַל אֵלּוּ הַמְדַקְדְּקִים וּמַחְמִירִים בְּחֻמְרוֹת יְתֵרוֹת, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (וַיִּקְרָא י"ח): "וְחַי בָּהֶם", 'וְלא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם', (יוֹמָא פה:) כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת כְּלָל, וְתָמִיד הֵם בְּמָרָה שְׁחֹרָה, מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁאֵינָם יוֹצְאִים יְדֵי חוֹבָתָם בְּהַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין, וְאֵין לָהֶם שׁוּם חִיּוּת מִשּׁוּם מִצְוָה מֵחֲמַת הַדִּקְדּוּקִים וְהַמָּרָה שְׁחֹרוֹת שֶׁלָּהֶם (וְהוּא בְּעַצְמוֹ אֵינוֹ מַחְמִיר שׁוּם חֻמְרָא כְּלָל).

 

וּבֶאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת, אֲפִלּוּ מִי שֶׁיּוֹדֵעַ חָכְמוֹת בֶּאֱמֶת, אַחַר כָּל הַחָכְמוֹת צָרִיךְ לְהַשְׁלִיךְ כָּל הַחָכְמוֹת וְלַעֲבד אֶת ה' בִּתְמִימוּת בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת וְזֶה הִיא הַחָכְמָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַחָכְמוֹת, לִבְלִי לִהְיוֹת חָכָם כְּלָל כִּי בֶּאֱמֶת אֵין חָכָם בָּעוֹלָם כְּלָל, 'וְאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ" (משלי כ"א סַנְהֶדְרִין קו: זהַר תֵצֵא דַף רפא:).

 

על כן יקח כל אדם את עצמו לעבוד על האמונה, ויעסוק בתורה בתמימות ויעשה בכל יום שעה התבודדות ויבקש מבורא עולם שיעזור לו להיות כרצונו, ויראה בחוש איך החיים נעשים קלים ומתוקים מאוד, וכך נזכה כולנו לבריאות הנפש ולגאולה שלמה במהרה בימינו אמן. 

 

מתוך אתר ברסלב