בליל הסדר חובה לאכול מצה כפי שהיא -ללא תוספות או תבלינים המפיגים טעם המצה. לכן אין לתבל את הכזית של המצה בחרוסת או סילאן. חולים או זקנים המתקשים באכילתה בשל המרקם הקשה של המצה, ינהגו כדלהלן:

אם יכולים לאכול את המצה ע"י טחינתה לחתיכות קטנטנות (אפילו כפירורים) –זו האפשרות המועדפת. ואף שיתכן ואין לפירורים "תואר לחם" [מראה של מצה] מ"מ עדיין זה בכלל גדר "פת" לעניין ברכת "המוציא", ומותר לפורר ביו"ט.

אפשרות שנייה היא הרטבת המצה: בשו"ע נפסק כר' יוסי: "יוצא אדם במצה שרויה והוא שלא נימוחה" [תס"א,ד]. "יוצא" משמע שלכתחילה לא, אבל כשמדובר בחולים וזקנים המתקשים מותר לכתחילה [משנה ברורה סקי"ז]. יתירה מזאת, הרטבה/הטבלה לרגע קט במים איננה נחשבת אף כ"שרויה" והיא מותרת לכתחילה אף לבריא החפץ בכך [שער הציון,סקל"ב] וכך הורה הגרשז"אלאלה המתקשים ללעוס מצה יבשה [הליכות שלמה, ט' הערה פ'] וסבר שהמים אינם מבטלים הטעם כל עוד לא התרחש תהליך של בישול. בין הפוסקים יש חילוקי דעות  אודות הטבלה במשקה אחר כגון יין, אם נחשב כמפיג טעם המצה ואין יוצאים כך ידי חובה, או שרק בישול או שריה ממושכת מבטלת. לכתחילה עדיף אפוא להרטיב במים ולא במשקה אחר. והנוהגים כמנהג אבותם ונמנעים בכלל מ"שרויה", יוכלו ללגום מעט מים כאשר המצה עודנה בפיהם.

מצות רכות: רוב הפוסקים הספרדים מתירים (ביניהם הרב אליהו זצ"ל) בתנאי שנאפו בהשגחה טובה ומהימנה. וכך נוהגים יוצאי תימן. אם המצות דקות אין בעיה הלכתית גם לאשכנזים, אלא שזה חידוש מהמנהג המקובל, והפוסקים האשכנזים חששו משום "אל תיטוש תורת אמך". נראה שמי שקשה לו, רשאי לאכלן, כאמור, בתנאי שנאפו בהשגחה הלכתית נאותה.    

ויהי רצון שנזכה לאכול יחד בשמחה פסח מצה ומרור בין חומות ירושלים הבנויה